ביום 1.1.2019 נתן בית המשפט העליון פסק דין[1] אשר עסק בשאלה האם מתן היתר לשימוש חורג מהיתר (להבדיל מבקשה לשימוש חורג מתכנית) מהווה אירוע מס המקים חבות בהיטל השבחה בהתאם לסעיף 1(א) לתוספת השלישית בחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965.

סעיף 1(א) לתוספת השלישית בחוק התכנון והבניה קובע כי השבחה המקימה חבות בהיטל השבחה היא "עליית שוויים של מקרקעין עקב אישור תכנית, מתן הקלה או התרת שימוש חורג". עד לפסק הדין, ועדות מקומיות לתכנון ולבניה נהגו לגבות היטל השבחה גם במקרים של בקשות לשימוש חורג מהיתר, להבדיל מבקשות לשימוש חורג מתכנית.

בפסק הדין קבע בית המשפט העליון כי כאשר השימוש איננו חורג מהתכנית שבתוקף, אלא אותו שימוש לא נכלל בהיתר הבניה שניתן למקרקעין מלכתחילה, התרת השימוש החורג מהווה פעולה מתחום הרישוי בלבד, אשר אינה משנה את המצב התכנוני של המקרקעין.

בית המשפט נימק קביעה זו בכך שתכלית החיוב בהיטל השבחה היא הגשמת עיקרון הצדק החלוקתי במובן זה שמי שנהנה מפעולות התכנון שביצעה הרשות במימון ציבורי יחלוק את התעשרותו עם הקהילה שבקרבה הוא יושב. היתר לשימוש חורג מהיתר איננו משנה את המצב התכנוני ונתינתו איננה כרוכה לרוב בעבודת תכנון כלשהי מצד הוועדה המקומית (למעשה מדובר בבדיקה פשוטה של הוועדה המקומית בדבר השימושים המותרים בתכנית שבתוקף).

בהתאם לפסק הדין, השבחה כפי שהיא מוגדרת בתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה תפורש מעתה כעליית שווים של מקרקעין עקב אישור תכנית, מתן הקלה או התרת שימוש חורג, כל עוד מדובר בשימוש החורג מתכנית.

^{[1] ברמ 2283/18 הוועדה המקומית לתכנון ובניה תל אביב נ' נכסי יד חרוצים בע"מ (פורסם בנבו, 1.1.2019).}