ביום 6.9.2017 נתן בית המשפט העליון פסק דין[1] העוסק בחובת תום הלב המוטלת על המבקש להתמנות כתובע מייצג בתובענה ייצוגית ועל בא כוחו בעת הגשת בקשה לאישור תובענה ייצוגית.

ככלל, חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 מחיל על אדם המבקש להתמנות כתובע מייצג בתובענה ייצוגית את חובת תום הלב כתנאי לאישור התובענה הייצוגית, לצד החובה לייצוג הולם על-ידי בא כוח הקבוצה. חובות אלו נובעות מן המאפיינים הייחודיים של כלי התובענה הייצוגית ומהיעדרם של מרבית חברי הקבוצה מניהול ההליכים בפועל.

בענייננו התובעים הגישו שלוש תובענות ייצוגיות בעניינים דומים (עד כדי זהות) לשני בתי משפט שונים, מבלי ליידע את בתי המשפט על קיומם של ההליכים המקבילים, ונטען כי התנהלות זו מטילה בספק את תום ליבם. עוד נטען כי התובעים הגישו את התובענות למטרת רווח בלבד, ותוך שיזמו בעצמם עילות תביעה שלא היו קיימות להם מלכתחילה, באמצעות התקשרות בהסכם עם אחת הנתבעות רק במטרה להפר אותו, הפרה אשר "הולידה" להם עילת תביעה אישית.

ככלל, על תובע מייצג ובא כוחו לרשום את התובענה הייצוגית שהגישו ב"פנקס התובענות הייצוגיות" – מרשם פומבי הכולל את פרטי כל התובענות הייצוגיות שהוגשו בהתאם לחוק תובענות ייצוגיות. בנוסף, עליהם ליידע את בית המשפט במקרה שבו נמצאה בפנקס תובענה בעניין דומה או זהה. אולם, המחוקק לא הטיל סנקציה מפורשת על תובע מייצג ובא כוחו אשר מפרים חובות אלה.

בפסק הדין קבע בית המשפט כי הימנעות תובע ובא כוחו מרישום התובענה שהגישו בפנקס עלולה להצביע על חוסר כשירותם לייצג את הקבוצה. בנוסף, התנהלות זו עשויה להיחשב ל-"Forum Shopping" – הגשת תובענות בעניין דומה לבתי משפט שונים בתקווה שבאחד מהם תתקבל התובענה, בלא ליידע את האחרים, המהווה אינדיקציה ממשית לחוסר תום לב של תובע. במסגרת מקרים שייחשבו התנהלות בחוסר תום לב כלל בית המשפט גם מקרים שבהם התובע המייצג מגיש לבית המשפט תצהירים שאינם מדויקים, ואף מקרים שבהם התובע הייצוגי ובאי הכוח קשורים ביניהם בקרבה משפחתית עלולים להיכלל במסגרת זו. כמו כן, בית המשפט ציין כי מצופה מן התובע המייצג להציג את התמונה המלאה בפני בית המשפט בתצהירו, ולא להתיימר להציג מקרים שנועדו מראש לשם הגשת התובענה הייצוגית, ככאלה המשקפים עילת תביעה אותנטית.

בית המשפט פסק כי התנהלות של תובע מייצג ובא כוחו אשר עולה כדי חוסר תום לב קיצוני מטילה בספק את מסוגלותם לייצג באופן הולם את הקבוצות ועלולה להביא לדחיית בקשת האישור שהגישו. זאת, לנוכח הצורך בהרתעת תובעים פוטנציאלים עתידיים ועורכי דין מהתנהגות דומה, ומתוך שמירה על האינטרס הציבורי ותכליתה הציבורית של התובענה הייצוגית בכללותה.

בית המשפט עמד על האיזון בין התכלית המהותית שייעד המחוקק לתובענות הייצוגיות – שיפור ההגנה על זכויות הציבור – לבין תמריצי הגמול ושכר הטרחה. אומנם, המחוקק עצמו רצה בתמריץ הכלכלי להנעת תובענות ייצוגיות, ומשכך התמריץ הכלכלי הוא אינהרנטי למנגנון התובענה הייצוגית ועל כן אינו מצביע לכשעצמו על פגם. עם זאת, נפסק כי על בתי המשפט להשגיח פן תתפתח "תעשיית תובענות ייצוגיות", כמעין "ענף ייצור" במשק, שכל מטרתן העשרת התובעים ובעיקר באי כוחם, ואילו האינטרס הציבורי בהן דל.

נפסק כי לא ניתן לתחום ברשימה סגורה את המקרים שבהם התנהלות התובע המייצג או בא הכוח תעורר ספק באשר ליכולתם לייצג ולנהל את התובענה באופן הולם ובתום לב. בענייננו, לנוכח משקלם המצטבר של הפגמים בתובענות הנדונות – ההגשה המבוזרת לבתי המשפט השונים, היעדר היידוע של המותבים הדנים בתובענות והיעדר הגילוי בדבר הפעולות היזומות של התובעים בתצהירים – בית המשפט פסק כי הבקשה לאישור התובענות הייצוגיות תידחה.

^{[1] רע"א 3698/11 שלמה תחבורה (2007) בע"מ נ' ש.א.מ.ג.ר. שירותי אכיפה בע"מ; ע"א 9244/12 יוליה גליזר ואח' נ' דומיקאר בע"מ.}