ביום 6.2.2023 נתן בית המשפט העליון1 פסק דין המאשר בקשה לאישור תובענה ייצוגית כנגד מספר חברות בטענה להטעיה צרכנית. בסיס הבקשה בטענה כי החברות מפרות את סעיף 2(א) לחוק הגנת הצרכן, תשמ"א – 1981, ומטעות את הצרכים לחשוב שהם נהנים מהנחה, תוך שהן מסמנות את המוצרים במחירים גבוהים ממחירם בפועל (וממחירים אלה מבוצעת ההפחתה לכאורה).

בפסק דינו קבע בית המשפט העליון כי כאשר עוסק נוקט במדיניות שבמסגרתה הוא מסמן מלכתחילה מוצרים במחירים גבוהים מהמחירים שבהם נמכרים המוצרים בדרך כלל, ומציג הפחתה מהמחיר המסומן כאמור כ"הנחה", יש בכך כדי להוות הטעיה של הצרכן והצגת מצג שווא.

בית המשפט העליון הבהיר כי על המחיר המסומן על גבי מוצר לשקף את המחיר הרגיל שבו נמכר המוצר בדרך כלל, ושמשמעותה של הנחה היא אך ורק הפחתה מהמחיר הרגיל.

חובת סימון מחירים על מוצרים נועדה לאפשר לצרכן לדעת מה המחיר שבו נמכר המוצר בדרך כלל, בלי שיהיה עליו לערוך בירורים עם נציגי בית העסק. זאת, בין היתר, על מנת שהצרכן יוכל להשוות מחירים ולקבל החלטה מושכלת – באופן עצמאי – באיזה בית עסק, אם בכלל, לרכוש את המוצר.

לפיכך, אי-גילוי המחיר הרגיל, כשיש חובה לעשות כן, תוך הצגת מחיר שאינו משקף את מחירו הרגיל של המוצר, לא רק עולה כדי הטעיה לגבי המחיר הרגיל, אלא גם יוצר מצג שווא בפני הצרכן, כאילו הוא זכה להנחה.

[1] ע"א 6930/19 עמית הר פז נ' נגב קרמיקה שיווק (1982) בע"מ (פורסם בנבו, 6.2.2023).