ביום 16.5.2017 נתן בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב פסק דין שדן בתוקפה של תנייה חוזית בהסכם עבודה שעניינה החזר "דמי הכשרה" בעת סיום העסקתו של עובד.

באותו מקרה שתי עובדות הועסקו כיועצות השמה בחברה מתחום משאבי האנוש, עד שהתפטרו מהחברה ביוזמתן. בהסכמי ההעסקה של העובדות נקבעה תניית החזר דמי הכשרה, הקובעת כי עם תחילת העבודה בחברה יוכשרו העובדות לתפקיד יועצות השמה, בהכשרה שתארך כשישה חודשים שעלותה לחברה היא 10,000 ש"ח; כי העובדות מתחייבות לעבוד בחברה במשרה מלאה במשך 12 חודשים מתום ההכשרה לפחות; וכי אם התחייבות זו תופר, יהיה עליהן להשיב לחברה את דמי ההכשרה או שיעור מסוים מהם. מכוח תנייה זו החברה ניכתה ממשכורותיהן האחרונות של העובדות סכומים מסוימים.

העובדות טענו כי באיזון שבין חופש העיסוק של עובד לבין אינטרסים לגיטימיים שונים של המעסיק, ידה של הזכות לחופש העיסוק על העליונה ויש לתת לה עדיפות. החברה טענה מנגד שיש להעדיף את הכלל הבסיסי שלפיו חוזים יש לקיים, וכי טענת העובדות היא לטעות ב"כדאיות העסקה".

בפסק הדין בית הדין אזכר את ההלכה שלפיה אין מניעה עקרונית שמעסיק יממן למועמדים קורס השתלמות מקצועית שיכול לשמש אותם ללא כל קשר לעבודתם אצלו, תמורת התחייבותם להעסקה לפרק זמן מוגדר, וגם אין מניעה עקרונית לחיוב אותם עובדים בתשלום עלות הקורס ודמי ההשתלמות שקיבלו במהלכו, אם הם מתפטרים תקופה קצרה לאחר תחילת עבודתם ועוברים לעבוד באותה עבודה מקצועית אצל המתחרה. עם זאת, בכל מקרה יש לערוך איזון בין חופש העיסוק לבין אינטרסים לגיטימיים של המעסיק, אשר נשא בעלות הכשרת העובד, בהתאם למבחנים שגובשו בפסיקה לבחינת השאלה אם יש לתת תוקף להוראת הגבלת עיסוק והחזר דמי הכשרה עקב הכשרה מיוחדת שניתנה לעובד.

בית הדין החיל את המבחנים שגובשו בפסיקה על נסיבות המקרה ופסק כי אין מקום לתת תוקף לתניית החזר דמי ההכשרה. כך למשל, ביחס למהות ההכשרה שקיבלו העובדות נפסק כי ההכשרה הנטענת לא חרגה מחניכה והדרכה במסגרת חפיפה מקצועית של עובד חדש; ביחס לטיב ההכשרה נקבע שחומרי הלימוד שנמסרו לעובדות רלוונטיים בעיקר לדפוסי העבודה הפנימיים של החברה; ביחס לאורך ההכשרה נפסק כי העובדות קיבלו הכשרה בת מספר ימים בודדים ולאחריה המשך הכשרה ששולבה עם עבודה חלקית בפועל, אשר ארכה כחודשיים לכל היותר; וביחס לזהות המדריכים ומקום ביצוע ההדרכה נקבע שההדרכה בוצעה בין כתלי החברה ועל-ידי העובדים הוותיקים ויש בכך כדי ללמד שמדובר בהדרכה הדומה במהותה לחפיפה ולא בהכשרה ייעודית.

כמו כן, בית הדין ראה לנכון לציין כי בסיום ההדרכה לא ניתנה לעובדות תעודה מקצועית כלשהי וכי  החברה לא הצליחה להוכיח שאכן השקיעה בהכשרה משאבים רבים, כטענתה (לא בשעות עבודה ולא ב"הפסד רווחים" בשל הדרכות שניתנו על-ידי העובדים הוותיקים). כמו כן, נקבע שגובה השכר החודשי שהשתכרו העובדות אינו משקף תמורה יוצאת דופן שניתנה להן בהשוואה לסכום ההשבה הנדרש (שהוא כגובה שתי משכורות).

בנסיבות אלה פסק בית הדין שתניית החזר "דמי ההכשרה", הפוגעת בחופש העיסוק של העובדות, אינו סביר ואינו מידתי, ולכן הורה למעסיקה להשיב לעובדות את "דמי ההכשרה" שנוכו ממשכורותיהן.