היקף חובת הגילוי של הבנק כלפי ערב

 

ביום 3.4.2017 נתן בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו פסק דין בנושא היקף חובת הגילוי של בנק כלפי ערב.

בעניין הנדון הערב ערב להלוואות של אחיו (החייב) והפקיד פיקדון ששועבד להבטחת חובו של האח לבנק. עם כינוס הנכסים של האח מימש הבנק את השעבוד והגיש תביעה כנגד הערב בגן יתרת החוב.

כחלק מטענות ההגנה טען הערב כי יש לדחות את התביעה נגדו מאחר שהבנק לא גילה לו פרטים מסוימים שהיה עליו לגלות לו, למשל שיש חשש ל”גלגול שיקים” באמצעות השוק האפור; כי הומלץ להגביל את החשבון של החייב; וכי החשבון היה בחשיפה מתמדת והיו בו חריגות רבות. מנגד טען הבנק כי גילה לערב את כל המידע שהיה חייב לגלות על-פי הדין וכי לא היה חייב לגלות לערב את הפרטים הנטענים, בין היתר, בשל חובתו לסודיות בנקאית כלפי החייב. הבנק עוד טען כי הערב הוא איש עסקים מנוסה מאוד וזהיר אשר היה מעורה לחלוטין במצבו של החייב, הן בשל מעורבותו בעסקיו של החייב והן בשל היותו אחיו.

סעיף 5 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ”א-1981 מסדיר את חובת הגילוי הנאות של בנק כלפי לקוחותיו, ביניהם ערב. מכוח החוק הותקנו כללי בנקאות[1] המחייבים גילוי ברמה מפורטת ביותר בכל הנוגע לעסקאות המבוצעות עם לקוחות, אך אין בהם התייחסות למסירת הנתונים הנוגעים לערבות. חובת גילוי מיוחדת נקבעה בסעיף 22 לחוק הערבות, התשכ”ז-1967 כלפי “ערב יחיד”[2], המחייבת נושים (לרבות בנקים) לגלות לערב פרטים שונים טרם כריתת חוזה הערבות[3]. חובת הגילוי לערב קיבלה התייחסות גם בהוראות המפקח על הבנקים[4], אשר מחדדות את חובת הגילוי הקבועה בדין, ויש בהן הרחבה מסוימת גם לערב שאינו “ערב יחיד”.

בפסק הדין הסוגיה שנדונה הייתה היקף חובת הגילוי. לצד חובת האמון המיוחדת המוטלת על בנק כלפי לקוחותיו, שמכוחה נקבע היקף גילוי רחב, ניצבים האינטרס הציבורי ביציבות ובוודאות משפטית במערכת הבנקאית וההכרה כי הבנק אינו יכול לשמש כיועץ כלכלי של כל לקוחותיו, לבדוק את מעשיהם ולכוון את דרכם. בשל כך, הפסיקה קבעה כי היקף חובת הגילוי נקבע על-פי נסיבותיו הקונקרטיות של כל מקרה, ומושפע בין היתר ממערכת היחסים שבין הבנק ללקוח. עוד נפסק כי אל מול שאלת היקף הגילוי הראוי עומדת חובת הסודיות של הבנק כלפי הלקוח ביחס לפרטים הנוגעים לחשבונו ולמצבו הכלכלי.

במקרה הנדון בית המשפט פסק כי הבנק לא הפר את חובת הגילוי המוטלת עליו. בענייננו הערב איננו “צד שלישי” ממש, שאין לו קשר לעסקה שהחייב נוטל הלוואה עבורה או מידע ממשי בדבר מצב החשבון של החייב בבנק ושתלוי בחסדיו של הבנק, שיספק לו את כל המידע הנדרש. במקרה זה מדובר בערב שהיה מעורב מאוד במשא ומתן לקראת ההלוואות, היווה את התמריץ העיקרי לנתינתן, היה מודע היטב ליעד שאליו מועברות ההלוואות והכתיב במידה רבה את קצב מתן ההלוואות, סכומיהן ותנאיהן. כמו כן, בענייננו מדובר בערב מנוסה מאד, הנוקט בזהירות ראויה, אשר עַרַב לאחיו, ולכן סביר שהכיר את הרקע האישי והכלכלי שלו.

בנסיבות אלו, נפסק כי אין באפשרותו של הערב לבוא בטענות כלפי הבנק, שספק רב אם היה צריך לגלות לו את הפרטים הנטענים, כשהוא עצמו לא טרח לברר זאת ישירות. עוד נפסק כי הבנק היה רשאי להניח שהעובדות הנדונות ידועות היטב לערב וכן היה רשאי להניח שגילוין או אי-גילוין אינו רלוונטי לנכונותו להעמיד את ערבותו.


[1] כללי הבנקאות (שירות ללקוח) (גילוי נאות ומסירת מסמכים), התשנ”ב-1992.

[2] “ערב יחיד” מוגדר בסעיף 19 לחוק הערבות כ”מי שאינו תאגיד, ולמעט בן-זוג של החייב או שותפו של החייב“.

[3] מתוקף חובה זו הותקנו תקנות הערבות, התשנ”ח-1998, הקובעות בין היתר את צורת מסמך הגילוי וכן את החובה כי מסמך הגילוי ייעשה בנפרד מחוזה הערבות.

[4] הוראות המפקח על הבנקים, ניהול בנקאי תקין, הוראה מס’ 453, מחודש דצמבר 1995, שעודכנה בחודש דצמבר 2002 ובחודש אפריל 2014, שכותרתן “ערבויות צד שלישי לטובת תאגיד בנקאי”

Leave a Comment