ביום 15.3.2018 נתן בית משפט השלום בתל אביב פסק דין[1] המדגים את החשיבות העליונה של העיקרון הבסיסי הקובע כי "הסכמים יש לקיים".
בפסק הדין נדון הסכם שכירות מקרקעין בין משכירה לשוכרת, אשר כלל הוראה ייחודית ויוצאת דופן האוסרת על השוכרת לנעוץ מסמרים במסגרות החלונות ובמשקוף הדלת של המושכר. הוראה זו אף סווגה בהסכם השכירות כהוראה שהפרתה מהווה הפרה יסודית של ההסכם, המקנה למשכירה את הזכות לבטל את ההסכם באופן מיידי.
השוכרת הודתה כי הפרה את ההוראה האמורה, אך טענה כי מדובר בהפרה שהיא בבחינת "זוטי דברים"; כי עמידתה של המשכירה על קוצו של יו"ד בהוראות ההסכם היא בבחינת שימוש שלא בתום לב בזכות חוזית; כי ההפרות ניתנות לתיקון בקלות, ללא גרימת נזק למשכירה; וכי הסעד המבוקש בתביעה – פינוי המושכר – הוא סעד בלתי מידתי.
בית המשפט דחה את כל טענותיה של השוכרת והורה על פינוי הנכס המושכר. נפסק כי כאשר צדדים מתקשרים בחוזה, הם נוטלים על עצמם התחייבות, ואם צד מסוים סבור שתניה שהצד השני לחוזה עומד עליה אינה רלוונטית, או שהיא נדרשת מטעמים שאינם ענייניים, באפשרותו לנהל משא ומתן על תוכן התניה או על היקפה. לפיכך, אם השוכרת סברה שמדובר באיסור שאין היא יכולה לעמוד בו, היה עליה לסרב להכללתו בהסכם, גם במחיר של הימנעות מכריתת ההסכם כלל.
נפסק כי צד המפר את ההסכם אינו יכול להתחמק מהסנקציה שנקבעה בו בטענה של "חוסר תום לב" מצד הצד הנפגע. תכליתו של החוזה היא עיגון חיובים הדדיים בין צדדים, מתוך העיקרון הבסיסי שלפיו "הסכמים יש לקיים". קביעת כלל שלפיו "הסכמים יש לקיים, אלא אם כן הקיום לא נוח, ואלא אם כן ההפרה מצומצמת" הופכת את הצד לחוזה שקיים את חיוביו לצד ה"אשם", במקום להותיר את האשם במקומו הנכון – אצל הצד שהפר את חיוביו.
בהסכם הנדון, משנקבע מפורשות כי בעת הפרה כאמור יבוטל הסכם השכירות (ובוודאי משנקבע בבירור כי ההסכם יבוטל לאלתר "חרף הנזקים שייגרמו" לשוכרת), יש לראות את השוכרת כמי שהסכימה לכך שבמקרה של הפרה תאלץ לשאת בסיכון של ביטול ההסכם ופינוי הנכס.
חרף הקביעה הנחרצת בפסק הדין, חשוב לציין כי לא כל חוזה ולא כל הוראה בחוזה נתונים לחופש מוחלט של הצדדים. ישנם סוגי חוזים, סוגי הוראות וסוגי צדדים שהדין מחיל עליהם הגבלות שונות – דוגמת חוזי העסקה, חוזים אחידים, חוזים לרכישת דירה חדשה מקבלן ועוד.
[1] ת.א. (ת"א) 19778-07-16 הורנשטין נ' ילדי השמש והלבנה (2012) בע"מ.