תקבולים בגין אי-תחרות יסווגו כהכנסה הונית במקרים חריגים ביותר

ביום 3.9.2017 נתן בית המשפט המחוזי מרכז (לוד) פסק דין[1] בשאלת סיווגם של תקבולים שקיבל מנהל בכיר בחברה עם פרישתו מתפקידו מתוקף הסכם שכלל תניית אי-תחרות ומתן שירותי ייעוץ.

פקיד השומה סיווג את התקבולים כהכנסה פירותית, כך שמיסוים הוא כהכנסת עבודה ושיעור המס שיחול עליו הוא מס שולי (עד 48% נכון לשנות המס שבערעור), בעוד שהמערער סיווג את התקבולים כהכנסה הונית, כך ששיעור המס עליהם נמוך משמעותית.

הלכה בעניין מיסוי תקבול מסוג זה נפסקה על-ידי בית המשפט העליון בהלכת ברנע[2], אשר קבעה חזקה (הניתנת לסתירה) שלפיה תקבול הניתן לעובד על-ידי מעסיקו הוא הכנסה פירותית. על עובד המעוניין לסתור חזקה זו מוטל נטל כבד. לפי ההלכה, יש לבצע הליך דו-שלבי על מנת לבחון את אופיים של תשלומי אי-התחרות: בשלב הראשון תיבחן האותנטיות של התשלום כתקבול בגין אי-תחרות ולא ככסות לתשלומים אחרים, שמהותם שכר עבודה או דמי פרישה. בשלב השני יש לבחון האם בנסיבות העניין העובד סתר את חזקת הכנסת העבודה והוכיח שמדובר בתקבול הוני.

בענייננו חזר בית המשפט על הלכת ברנע והבהיר כי רק במקרים חריגים ונדירים, שהם בבחינת המיעוט שבמיעוט, תתקבל הטענה שלפיה תשלום אי-תחרות הוא תקבול הוני. מדובר על מקרים שבהם הגבלת העיסוק שבתניית אי-התחרות משמעה מניעת יכולתו של העובד לעסוק באותו התחום המשול ל"גדיעת העץ" (על פי המטאפורה של עץ ופירות), כאשר העובד לא יוכל לשוב לעבוד בתחום בתום תקופת אי-התחרות. לעומת זאת, במקרים אחרים, כאשר תניית אי התחרות אינה מוציאה את העובד מהשוק, דומה הדבר למעשה משול ל"שלכת" או ל"גיזום הענף", כאשר אותו ענף עדיין יכול להצמיח פירות. במקרים אלה תקבולי אי-התחרות יסווגו כהכנסת עבודה.

בית המשפט בחן לעומק את הנסיבות שהיו בפניו, וקבע כי מקרה זה איננו נופל באותו "קוף של מחט" שהותיר בית המשפט העליון בהלכת ברנע לקביעת מקרים נדירים, שבהם תקבול מסוג זה יהווה הכנסה הונית. בענייננו תניית אי-התחרות לא אסרה על המנהל לעסוק בכל תפקיד ניהולי בכיר באשר הוא, אלא רק בתחומים שבהם עסקה החברה שממנה פרש ולתקופת זמן מוגבלת. בית המשפט פסק כי גם אם נמנע המנהל מלעסוק במשך שלוש שנים בתחום שבו עסקה החברה, עדיין היה באפשרותו לתעל את כישוריו הניהוליים ויכולותיו לתחומי פעילות אחרים (כפי שאכן עשה), שהרי הונו האנושי וכישוריו הניהוליים המשיכו לעמוד לרשותו.

לסיכום, פסק הדין סותם, כמעט לחלוטין, את הגולל על האפשרות לכלול בהסדרי פרישה מרכיב של רווח הון בדמות של התחייבות לאי-תחרות, ככל שהדבר נוגע לדרג ניהולי בכיר. נותר פתח להסדרים מסוג זה לגבי עובדים, לרבות עובדים בכירים, אשר בכירותם נובעת ממומחיות מקצועית ייחודית בתחומים המאופיינים בשינויים טכנולוגיים מהירים. לגבי אלה, תניית אי-התחרות עשויה להשמיד את יכולת העיסוק של הפורש בתחום מומחיותו, כך שיש למסות את התקבול בגינה כהכנסה הונית.


[1] ע"מ 47236-01-14, ע"מ 18139-01-15 חיים יעקב קרופסקי נ' פקיד שומה נתניה.

[2] ע"א 5083/13 פקיד שומה כפר סבא נ' יוסף ברנע (פורסם בנבו, 10.8.2016).

כתוב/כתבי תגובה