מלחמתו של בית המשפט העליון בהסתלקויות מתוגמלות

ביום 5.8.2018 נתן בית המשפט העליון פסק דין[1] המצמצם את האפשרות של יזמי תובענות ייצוגיות לסיים הליכים ב"הסתלקות מתוגמלת", מה שהיה עד עתה פרקטיקה נפוצה בהליכים מסוג זה.

עד לאחרונה, פרקטיקה מקובלת לסיום תובענות ייצוגיות, ובעיקר תובענות שלא היה להן בסיס מספק, הייתה "הסתלקות מתוגמלת" – הצדדים מגיעים להסכמה, בדרך כלל בשלבים מוקדמים מאוד של ההליך, כי התובע יסתלק מהתביעה, תוך שהנתבע משלם לו ולבא כוחו גמול ושכר טרחה בסכום של כמה אלפי (או עשרות אלפי) שקלים. לכאורה מדובר במצב של "win-win": התובע ובא כוחו, ש"טרחו" על הגשת התביעה, זוכים לתמורה ודאית, והנתבע חוסך את הסיכון שבתביעה ייצוגית, את הוצאות ההתדיינות הצפויות לו בהליך, שסכומן בדרך כלל עולה בהרבה על הסכומים המשולמים לתובע ולבא כוחו, וכמובן את הפרסום השלילי הנלווה לדיון בתביעה ייצוגית.

בעיה אחת של "הסתלקויות מתוגמלות" אלו היא שחברי הקבוצה – אותה קבוצה שבשמה התיימר התובע לתבוע מלכתחילה – בדרך כלל לא מקבלים כל הטבה או פיצוי כתוצאה מהסדר ההסתלקות המתוגמלת, אלא רק התובע הייצוגי ובא כוחו, שפועלים "בשמם". בעיה נוספת היא שהסדרי הסתלקות מתוגמלת מתמרצים הגשה של אותן תביעות סרק. אם מגישי תביעות שכאלו זוכים לתמורה נכבדה, תוך השקעה מינימלית ולמרות שסיכויי התביעה נמוכים ביותר, מובן שתביעות סרק יהיו נפוצות.

שלב ראשון במאבק בהסדרי הסתלקות מתוגמלת מהסוג האמור היה מגמה בפסיקת בתי המשפט המחוזיים, אשר החל משנת 2014 החלו לצנן את תמריציהם של התובעים ושל באי כוחם לערוך הסדרי הסתלקות מתוגמלת באמצעות הימנעות מאישור תשלום גמול ושכר טרחה למסתלקים[2]. במקרים רבים בתי המשפט אישרו את עצם ההסתלקות, אך הפחיתו או דחו לחלוטין את הסכומים שהוסכמו בין הצדדים (אשר מהווים המלצה בלבד ואינם מחייבים את בית המשפט). שלב שני היה חקיקת תיקון מס' 10 לחוק תובענות ייצוגיות משנת 2016, אשר הוסיף שני שיקולים שאותם נדרש בית המשפט לשקול עת הוא בוחן בקשה להסתלקות מתוגמלת: האם התובענה הראתה עילת תביעה לכאורה והתועלת שהביאה התובענה לחברי הקבוצה. שיקולים אלה נועדו לסייע לבית המשפט בבואו לוודא שלא ייפסקו גמול ושכר טרחה לטובת מי שנקט בהליך סרק.

פסק הדין שנתן בית המשפט העליון בתחילת החודש מוסיף נדבך חשוב בהתפתחויות האחרונות. בית המשפט קבע כלל שלפיו פרט למקרים חריגים, אין לפסוק גמול ושכר טרחה לתובע המייצג ולבא כוחו במסגרת של הסתלקות, אלא אלה ייפסקו במקרים שבהם ההליך הייצוגי הוכרע לטובת הקבוצה (בהסדר פשרה או בקבלת בקשת האישור או התובענה הייצוגית). מפסק הדין עולה כי גמול ושכר טרחה ייפסקו אגב הסתלקות רק במקרים שבהם ההליך הייצוגי היה נחוץ לתוצאה שהושגה והניב תועלת ממשית ורלוונטית לחברי הקבוצה.

פסיקה זו נועדה לשמש כתמרור אזהרה בפני יזמים של תביעות סרק המוגשות בסכום מנופח, אשר אינם מקפידים לערוך, בטרם הגשת התובענה, בדיקה עובדתית או משפטית ראויה, אלא משתמשים במוסד התובענה הייצוגית כאמצעי לחץ על הנתבעים במטרה להגיע עמם להסדר מהיר. התקווה היא כי הכלל שקבע בית המשפט יגרום לאותם יזמים לחשוב פעמיים לפני הגשת תביעה מופרכת, או להתאמץ יותר באיתור עילת תביעה ראויה.


[1] ע"א 8114/14 מרקיט מוצרי ייעול בע"מ נ' סונול ישראל בע"מ.

[2] ת"צ (ת"א) 1469-02-13 עידן לוי נ' פסטה נונה בע"מ (פורסם בנבו, 26.11.2014).

כתוב/כתבי תגובה