We Are Providing Legal Support to Startups Affected by the 'Iron Swords' War. For Further Details, Please Contact Us by Clicking this Banner.

חובתו של עוסק להודיע לצרכן בכתב לפני עדכון תעריפים בעסקה שבה העדכון הוסכם מראש

ביום 3.3.2021 נתן בית המשפט העליון פסק דין שבו נפסק כי גם עסקה לתקופה מסוימת, שכוללת עלייה במחיר לאחר חלק מהתקופה, בהסכמה מראש של הצרכן, נחשבת ל"עסקה לתקופה קצובה".

חוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981 מטיל חובות שונות על עוסק המציע לצרכנים "עסקה לתקופה קצובה". בין היתר, ל"עסקה לתקופה קצובה" נחשבת גם "עסקה שבה, בתקופה מסוימת, נרכשים טובין או שירותים במחיר מוזל או שניתנת הטבה אחרת בעבורם, בין אם העסקה עצמה היא לתקופה בלתי מסוימת ובין אם היא לתקופה מסוימת"[1]. בעסקה לתקופה קצובה שבה מחייב עוסק חשבון של צרכן בתשלומים, לפי הרשאה לחיוב, מחויב העוסק להודיע לצרכן, 60 ימים לפני סיום העסקה (ועד 30 ימים לפני סיום העסקה), על מועד סיום העסקה או ההתחייבות.

נושא הערעור הוא עסקה למתן שירותים סלולריים לצרכנים. לפי העסקה, השירותים ניתנים לצרכן בתעריף מוזל למשך 12 החודשים הראשונים, ולאחר מכן במחיר גבוה יותר, בסכום קבוע שידוע מראש בעת ההתקשרות. בהתאם לפרקטיקה שנהגה החברה שהציעה את השירותים, לאחר סיום תקופת ההטבה חויבו הצרכנים במחיר הגבוה כמוסכם, מבלי למסור להם הודעה בכתב על כך. השאלה שנדונה בערעור הייתה האם בנסיבות אלו – שבהן העלאת המחיר הייתה ידועה והוסכמה בין הצדדים מראש – חלה חובה על החברה למסור הודעה לצרכן על תום תקופת ההטבה.

בית המשפט העליון אישר את קביעתו של בית המשפט המחוזי, שלפיה מבחינה לשונית ותכליתית, עסקה כגון זו היא "עסקה לתקופה קצובה", כהגדרתה בחוק הגנת הצרכן, ועל כן העוסק מחויב לתת לצרכן הודעה מוקדמת על סיום התקופה המוזלת, גם אם היה ידוע לצרכן מראש כי בתום התקופה השירות יתייקר.

בין יתר טענותיה בערעור, טענה החברה כי הרציונל של החוק הוא למנוע עסקאות המציעות הטבה הכרוכה בהתחייבות מצד הצרכן להיות קשור בעסקה לתקופה מסוימת, בעוד שבמקרה הנדון, הצרכן רשאי בכל עת לבטל את העסקה, ועל כן כלל לא מדובר ב"עסקה קצובה"; כי תכליתו של החוק למנוע מעוסק לחייב צרכנים בניגוד להסכמתם, בתנאים שלא הוסכמו מראש, אך במקרה זה הצרכנים הסכימו לתנאים מראש; וכי הפרשנות האחרת הופכת את העוסק למעין "מזכירה אלקטרונית", שתפקידה לתזכר את הצרכנים בדבר הצורך להסדיר את ההתקשרות. בית המשפט העליון דחה טענות אלה, וקבע שהפרשנות שלפיה העסקה הנדונה מהווה "עסקה לתקופה קצובה" תואמת את תכליתו הצרכנית של החוק, שנועד להגן על הצרכן מפני הצעות מפתות להתקשר בהסכם לרכישת שירותים מוזלים במחירים אטרקטיביים למשך תקופה מסוימת, שבסיומה נדרש הצרכן לשלם מחיר גבוה מזה המקובל בשוק.

בית המשפט הסתמך, בין היתר, על דברי ההסבר לסעיף החוק, שלפיהם המחוקק ביקש למנוע את התופעה שבה "הצרכנים אינם מנהלים מעקב מסודר אחר מועד פקיעת החוזה או מועד סיום ההטבה שבשלה התקשרו בעסקה, ולפיכך אינם מודעים למועד סיום החוזה או ההטבה". הודגש כי החוק נועד להגן על האינטרסים של הצרכן באמצעות הגברת השקיפות מצד העוסק והעלאת המודעות של הצרכן לדבר סיום תקופת ההטבה, תוך איזון ראוי בין האינטרס של הצרכן לכלכל את צעדיו ובין האינטרסים הכלכליים והלגיטימיים של העוסק.

[1] סעיף 13א לחוק הגנת הצרכן מגדיר עסקה לתקופה קצובה, בשלוש הגדרות חלופיות:

"(1)   עסקה לתקופה מסוימת לרכישת טובין או שירותים;

(2)   עסקה שבה, בתקופה מסוימת, נרכשים טובין או שירותים במחיר מוזל או שניתנת הטבה אחרת בעבורם, בין אם העסקה עצמה היא לתקופה בלתי מסוימת ובין אם היא לתקופה מסוימת, למעט עסקה שבמהלכה, לתקופה מוגבלת ובלא כל תנאי, הוזיל העוסק את מחיר הטובין או השירותים, או הציע הטבה אחרת;

(3)   עסקה הקשורה לעסקה אחרת, כך שהמחיר בעבור רכישת טובין או שירותים בעסקה אחת מושפע, לתקופה מסוימת, מהמחיר המשולם בעסקה האחרת או משפיע עליו".

דילוג לתוכן