החובות החלות על נושאי משרה ומתי יתערב בית המשפט בהחלטותיהם

 

ביום 28.12.2016 נתן בית המשפט העליון פסק דין מקיף שבו הכריז לראשונה באופן ברור על הטמעתו של כלל שיקול הדעת עסקי (Business Judgement Rule) בדין הישראלי ודן במקרים שבהם יתערבו בתי המשפט בהחלטות עסקיות שקיבלה הנהלת החברה.

חוק החברות מחיל על נושא משרה בחברה שתי חובות: הראשונה היא חובת זהירות כלפי החברה שחב בה נושא משרה, שבמסגרתה עליו להיות בעל מיומנויות סבירות למילוי תפקידו בחברה, להיות מעורב בתהליך שקדם לקבלת החלטה בחברה, לפעול לאיסוף מידע רלוונטי לצורך קבלת ההחלטה, להתעדכן במידע הנוגע לפעילות החברה, להתמצא במצבה הפיננסי וכיוצ"ב; לצד חובת הזהירות, חלה על נושא המשרה גם חובת אמונים כלפי החברה, אשר נועדה למנוע ממנו לנצל את כוחו לטובתו שלו. חובת האמונים כוללת חובות משנה שונות, וביניהן החובה לפעול לטובת החברה, האיסור להימצא בניגוד עניינים והחובה להפעיל שיקול דעת עצמאי, שבהן התמקד בית המשפט במקרה זה.

בפסק הדין נסקרו הסטנדרטים המשמשים לצורך ביקורת על החלטות עסקיות המתקבלות בחברה. בית המשפט העליון (על-ידי השופט עמית) אישר, לראשונה באופן מוצהר וברור, כי כלל שיקול הדעת העסקי, אשר מקורו במדינת דלאוור שבארצות הברית, אומץ לתוך הדין הישראלי, תחת התאמות נדרשות.

ברירת המחדל היא כי בית המשפט אינו מתערב בהחלטות עסקיות המתקבלות בחברה. כלל שיקול הדעת העסקי מקנה לנושאי המשרה "חסינות" מפני ביקורת שיפוטית אשר תישלל בהתקיים אחד משלושה מצבים: (1) ההחלטה התקבלה מתוך ניגוד עניינים; (2) ההחלטה התקבלה בחוסר תום-לב סובייקטיבי (כלומר מתוך רצון לפגוע בחברה או חוסר אכפתיות בנוגע לחובה לדאוג לטובת החברה); ו-(3) ההחלטה לא הייתה מיודעת (informed decision). למצבים האמורים הוסיף השופט עמית מצב שבו נושאי המשרה לא הפעילו שיקול דעת עצמאי בקבלת ההחלטה (אלא "התיישרו" עם רצונו של בעל השליטה) וציין כי ייתכנו מצבים נוספים שבהם ייסתר כלל שיקול הדעת העסקי.

ככלל, בית המשפט יבחן את הליך קבלת ההחלטה ולא את ההחלטה לגופה. רק אם יצליח התובע להוכיח כי התקיים אחד המקרים האמורים, ייתכן שבית המשפט יבחן את ההחלטה עצמה. התוצאה של סתירת כלל שיקול הדעת העסקי תשתנה ממקרה למקרה, בהתאם לנסיבות ולסיבה שבשלה נסתר הכלל.

בקצה השני של ספקטרום הבדיקה ניצב סטנדרט "ההגינות המלאה" (entire fairness), המאפשר להכשיר קבלת החלטות במצב של ניגוד עניינים באמצעות מנגנון אישור הקבוע בחוק החברות (הנחשב למחמיר לעומת הדין בדלאוור)[1], ובלבד שאותן החלטות הן לטובת החברה.

בין כלל שיקול הדעת העסקי לסטנדרט ההגינות המלאה נמצא סטנדרט ביניים המכונה "בחינה מוגברת" (enhanced scrutiny). סטנדרט זה נועד להתמודד עם נסיבות שבהן ההקשר של קבלת ההחלטה עלול לחתור תחת שיקול דעתם הנקי של נושאי המשרה, אפילו אם הם עצמאיים ונטולי עניין אישי. בעת בחינת סטנדרט זה בית המשפט יהיה נכון יותר להתערב, יחסית למקרים שבהם חל כלל שיקול הדעת העסקי.

במקרה הנדון דן בית המשפט בחלוקת דיבידנדים והפחתת הון שבוצעו בחברת בזק לאחר רכישתה על-ידי מר שאול אלוביץ'. לטענת המערערים, אשר הגישו בקשה לאישור תביעה נגזרת בשמה של בזק, בתקופה מסוימת, שתחילתה במועד העברת השליטה לידי חברה הנשלטת (בשרשור) בידי אלוביץ', מדיניות גיוס החוב וחלוקת הרווחים של בזק הייתה שלא בטובת החברה, ולמעשה ננקטה על מנת לאפשר לחברה השולטת בבזק ולאלוביץ' לעמוד בהתחייבויותיהם כלפי הגורמים שסייעו להם במימון הרכישה הממונפת של בזק.

השופט עמית דחה את הערעור וקבע כי ככלל, החלטות בעניין שינוי מבנה ההון של החברה חוסות תחת כלל שיקול הדעת העסקי ולכן בית המשפט לא יתערב בהן. עם זאת, מכיוון שמדובר בשינוי מבנה ההון של החברה עקב רכישה ממונפת שלה, יש להחיל את סטנדרט הבחינה המוגברת על מנת לוודא כי הדירקטורים הפעילו שיקול דעת עצמאי בקבלת ההחלטות ולא פעלו לטובת האינטרסים של אלוביץ' על חשבון החברה והציבור.

פסק הדין מהווה מדריך לנושאי משרה ובעלי מניות בבואם לקבל החלטות ביחס לחברה, הן ביחס לחובות החלות עליהם והן ביחס לנסיבות שבהן יתערב בית המשפט בהחלטות עסקיות. עם זאת, יש לעקוב אחר התוכן שיצקו בתי המשפט למבחנים השונים וההתאמות שייערכו ממקרה למקרה.


[1] בהתאם לחוק החברות עסקאות חריגות של חברה ציבורית עם בעל השליטה בה טעונות אישור ועדת ביקורת, דירקטוריון ואסיפה כללית ברוב מיוחד.

כתוב/כתבי תגובה