גביית חוב מס של חברה מבעלי השליטה בה

ביום 31.10.2019 נתן בית המשפט העליון פסק דין[1] בסוגיית גביית חוב ארנונה של חברה מבעלי השליטה בה. פסק הדין עוסק בפרשנות הוראת סעיף 119א לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש), התשכ"א-1961 המאפשר גביית חוב מס מאדם שמלכתחילה לא היה החוב שלו, בנסיבות של "הברחת" נכסים או פעילות מחברה.

פסק הדין נסוב סביב יישום סעיף 8(ג) לחוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי תקציב) התשנ"ג-1992, המטיל על בעל שליטה בחברה חבות אישית בגין חוב ארנונה של חברה לגבי נכס שאינו משמש למגורים. הסדר זה חל רק בהתקיים התנאים המנויים בסעיף 119א לפקודה, שעניינו גביית מס בנסיבות מיוחדות. סעיף קטן 119א(א)(2) שעל פיו מבקשות רשויות לגבות חובות הארנונה של חברות שחדלו מפעילותן, עוסק במקרה שבו חבר בני אדם[2] העביר את פעילותו לחבר בני אדם אחר, שיש בו אותם בעלי שליטה או קרוביהם, בלא תמורה או בתמורה חלקית, בלי שנותרו לו אמצעים בישראל לסילוק חוב מס, ומאפשר לרשות לגבות את חוב המס שהחבר חייב בו מהחבר האחר[3].

במקרה זה נדון עניינה של חברה פרטית שצברה חוב ארנונה לעיריית תל אביב. בתקופת צבירת החוב החזיקה החברה בבלעדיות בנכס שבו הופעלה מסעדה בתל אביב. הנכס נמכר לבתה של בעלת המניות היחידה בחברה, והחל ממועד מכירת הנכס לא נצברו חובות נוספים כלפי עיריית תל אביב. העירייה הגישה תביעה כספית לבית משפט השלום כנגד האם, הבת והחברה, בין היתר בטענה לקיום אחריות אישית על נושאי משרה בתאגיד וכן לאור החלת העקרונות הקבועים בסעיף 119א(א)(2) לפקודה לצורך גביית חוב ארנונה. לנוכח הליכי פשיטת הרגל שנוהלו כנגד האם והעובדה שהחברה נותרה ריקה מפעילות נוהלה התביעה כנגד הבת בלבד.

בית משפט השלום דחה את תביעת העירייה וקבע כי משלא הוצגו ראיות המוכיחות את מעורבותה של הבת בניהול החברה, לא ניתן לראות בה כבעלת שליטה בתקופה הרלוונטיות להיווצרות החובות. העירייה הגישה ערעור לבית המשפט המחוזי אשר פסק כי ניתן לחייב את הבת בחוב הארנונה של החברה היות ולא הוכיחה כי הועברה תמורה בגין רכישת הנכס.

הבת הגישה ערעור לבית המשפט העליון, בין היתר בטענה כי סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים מאפשר גביית החוב רק ממי שהוא בעצמו בעל שליטה בחברה ורק כאשר מתקיימות הנסיבות המיוחדות שבסעיף 119א(א)(2) לפקודה, וכלשון הסעיף – "היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא העביר את פעילותו לחבר בני אדם אחר …" – והרי הבת היא אדם פרטי ולא חברה. העירייה טענה מנגד כי מתקיימות הנסיבות המיוחדות שבסעיף 119א(א)(2) לפקודה שכן יש לראות בבת כבעלת שליטה בחברה, בעוד שהאם בעלת המניות לא ידעה עברית ויש להניח כי הבת ניהלה את החברה בפועל. בית המשפט אזכר בפסק הדין את עניין שלם[4], שם נפסק כי יש לראות באחים כמי שהם בעלי שליטה בחברה על אף שאינם מחזיקים במניות החברה, וזאת לנוכח ההחזקה של בנות זוגן במניות, בהתחשב בהגדרה הרלוונטית שבפקודה הרואה כבעל שליטה גם כמי שמחזיק במניות שליטה "ביחד עם קרובו".

בית המשפט העליון קיבל את הערעור ופסק כי אין לאמץ פרשנות מרחיבה שנוגדת את לשון החוק ואף נוגדת זכויות יסוד, שלפיה סעיף 119א(א)(2) לפקודה יחול גם במקרה שבו מדובר בהעברת פעילות לאדם פרטי ולא רק מחברה אחת לחברה אחרת. נדחתה טענת העירייה שלפיה יש לראות בבת "בעלת שליטה" רק מתוקף היותה "קרוב של בעל שליטה". לא הוכח שהבת הייתה בעלת שליטה, שכן לא החזיקה במניות החברה, לא פעלה בשם החברה או מטעמה בשום דרך ואף לא הייתה נושאת משרה בה.

מדובר בפסיקה בעלת קביעות חשובות המלמדות על הזהירות שיש לנקוט בהחלת סעיף 119א לפקודה. קביעה זו מחילה את הוראת הסעיף בהתאם ללשונו, באופן דווקני, וזאת בעיקר כדי למנוע פגיעה בזכויות יסוד של אלו שחוב המס לא נוצר בידם.

[1] רע"א 4532/19 מריאן רמוס נ' עיריית תל אביב יפו.

[2] המונח "חבר בני אדם" מוגדר בסעיף 1 לפקודת מס הכנסה, כדלקמן: "כל גוף ציבורי, מואגד או מאוחד, וכל חברה, אגודת אחים, חברותה או התאחדות, בין שהן מואגדות ובין שאינן מואגדות".

[3] סעיף 119א(א)(2) לפקודה קובע כי: "היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא העביר את פעילותו לחבר בני אדם אחר, שיש בו, במישרין או בעקיפין, אותם בעלי שליטה או קרוביהם (בפסקה זו – החבר האחר), בלא תמורה או בתמורה חלקית, בלי שנותרו לו אמצעים בישראל לסילוק החוב האמור, ניתן לגבות את חוב המס שהחבר חייב בו מהחבר האחר".

[4] ע"א 6357/99 פקיד שומה באר שבע נ' יוסף שלם (פורסם במיסים, 10.4.2002).