ברקע משבר הקורונה: על סיכול חוזים וכוח עליון

בסקירה קצרה זו, ננסה להציג מסגרת משפטית כללית בקשר לדיני החוזים בישראל בצל המשבר, או במילים אחרות – מה הדין כאשר לא ניתן לקיים התחייבויות חוזיות שלקחנו על עצמנו או שאחרים התחייבו כלפינו נוכח משבר הקורונה? חוזים מסחריים רבים כוללים סעיף בדבר זכויות או חובות הצדדים במצב בו "כוח עליון" מונע מצד לחוזה לקיימו. מדובר בהוראות המאפשרות לצד לחוזה להשתחרר מחובתו או לדחות את קיומה (כמו החובה לאספקת שירות או חובת תשלום) כאשר מתרחש אירוע שאינו בשליטתו ואשר לא היה ניתן לצפותו מראש.

בסעיף 18(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 ("חוק החוזים תרופות"), קבע המחוקק הסדר לפיו צד לחוזה שהפר את החוזה, פטור מסעד לאכיפת החוזה או לתשלום פיצויים במצב של "סיכול החוזה", ראו:

"היתה הפרת החוזה תוצאה מנסיבות שהמפר, בעת כריתת החוזה, לא ידע ולא היה עליו לדעת עליהן או שלא ראה ושלא היה עליו לראותן מראש, ולא יכול היה למנען, וקיום החוזה באותן נסיבות הוא בלתי אפשרי או שונה באופן יסודי ממה שהוסכם עליו בין הצדדים, לא תהיה ההפרה עילה לאכיפת החוזה שהופר או לפיצויים".

נציין, כי בדומה להוראות נוספות בחוקי החוזים, גם הוראת סעיף 18 (א) לחוק החוזים תרופות הינה דיספוזיטיבית, כלומר הצדדים רשאים לעצב ולקבוע בחוזה הסדר שונה מזה המוצע בחוק. על כן, הדברים המובאים כאן, רלוונטיים לחוזים בהם חל ההסדר הקבוע בחוק החוזים תרופות, כשהצדדים לא קבעו בחוזה הסדר אחר למקרי סיכול.

בסעיף 18(א) נמנים שלושה תנאים מצטברים להתגבשות עילת הסיכול והפטור שבצידה. ראשית, על החוזה להיות "חוזה שהופר"; שנית, דרישה סובייקטיבית לפיה המפר לא יכול היה לצפות את הנסיבות שיובילו להפרת החוזה; ושלישית, כי אין אפשרות להמשיך בקיום החוזה או שהמשך קיומו צפוי להיות שונה באופן מהותי מאופן הקיום אליו התכוונו הצדדים. המשך קיום החוזה הנו מבחן פרטני-נסיבתי, במסגרתו יש להביא בחשבון הן את הנסיבות החיצוניות, אך גם את הנסיבות הסובייקטיביות של המפר שנבחנות במבחן השני, דהיינו, יכולתו של המפר לצפות את הנסיבות שהובילו להפרה.

מבחינה היסטורית, ניתן לראות כי נטיית בתי המשפט בישראל לאורך השנים הייתה לצמצם את תחולתו של הסדר הסיכול שבחוק. בתי המשפט הנהיגו מדיניות זהירה בשימוש בעילת הסיכול לרבות במצבי מלחמה, משברים דיפלומטיים ומשברים כלכליים, אשר לא הוכרו כ"כוח עליון" ועל כן לא הקימו למפר החוזה עילה למנוע את אכיפתו או תשלום פיצויים לאור ההפרה.

כך לדוגמה, קבע בית המשפט העליון ביחס לטענת סיכול חוזה עקב מלחמה כי:

"בענייני מלחמה ושלום הבלתי צפוי הוא לעולם בגדר הצפוי עבור אדם מישראל."[1]

במקום אחר ובהקשר אחר, נקבע על ידי בית המשפט כי גם כאשר סוכמו מחירים בטרם משבר כלכלי (עליית האינפלציה), על הצדדים היה לצפות את המשבר וכי לא קמה במצב שכזה עילת סיכול לצד שהפר את החוזה[2].

אולם, לצד הגישה המחמירה, אנו עדים בשנים האחרונות למגמת התרככות בגישתו של בית המשפט בנוגע לסוגיית הסיכול. ניצניה הראשונים הופיעו בפרשת רגב[3], כאשר ציין השופט אנגלרד כי לדעתו, גישתו של בית המשפט לסעיף הסיכול היא מחמירה מידי, וכן הביע נכונות להקל את הדרישות המחמירות שהציב בית המשפט להכרה בסיכול. דעתו של השופט אנגלרד אמנם לא התקבלה בקרב שאר שופטי בית המשפט העליון באותה העת, אך יושמה באופן זהיר בערכאות הנמוכות יותר של בתי המשפט, כמו למשל בפרשת קוקא[4], שם קבע בית הדין הארצי לעבודה כי:

 "דין הסיכול אינו נוקשה כבעבר וניתן לראות ניצנים של שינוי."

גישתו המקלה של השופט אנגלרד טרם עוגנה כהלכה מחייבת בבתי המשפט ולכאורה, ההלכה המצמצמת את תחולת עילת הסיכול, לפיה גם אירועים קיצוניים כגון מלחמה אינם מקימים את עילת הסיכול, בעינה עומדת.

אירועי משבר הקורונה הינם חריגים ביותר בהיקפם, בעוצמתם ובמשכם. לא מעט גופים ממשלתיים ובינלאומיים ברחבי העולם לא צפו את התרחשות האירוע ואת גודלו. בית המשפט הישראלי טרם נדרש להכריע בשאלת הסיכול והחלת ההלכה הנוהגת על אירועים בקנה מידה של מגיפת הקורונה. נוכח סדר הגודל של המשבר לו אנו עדים, אנו סבורים כי טוב יעשה בית המשפט אם יבחן  את התאמת ההלכה הנוהגת למצב הקיים ויחיל שינויים מתאימים או לכל הפחות יעצב הסדר פרטני או קווים מנחים, למקרים בהם מבקש צד לחוזה להחיל את עילת הסיכול על הפרת חוזה עקב משבר הקורונה.  

לסיכום, נכון להיום קיימת חוסר וודאות משפטית בשאלת קיום וביטול חוזים בצל משבר הקורונה. הגישה המשפטית הרשמית הנוהגת בישראל היא גישה מצמצמת שמוציאה מגדרה מקרים קיצוניים שונים, כגון מלחמה. אך לצד זאת, אין ספק כי השלכותיהם של אירועי משבר הקורונה, בייחוד בתחום דיני החוזים, עתידות להגיע במהרה לפתחם בשל בתי המשפט ולהכרעתם תהיה השפעה אדירה על המשק.

[1] ע"א 715/78 אריה כץ נ' נצחוני מזרחי בע"מ , לג(3) 639 (1979). ראו גם ע"א 101/72 חירם לנדאו עבודות עפר כבישים ופתוח בע"מ נ' פיתוח מקורות מים (ארצות חוץ) בע"מ, ל(3) 661 (1976), שם נקבע כי גירוש הישראלים מאוגנדה בשנת 1972 על ידי אידי אמין אינו נחשב לסיכול, שכן הצדדים אכן צפו בפועל כי אירוע מסוג זה עשוי להתקיים.

[2] ע"א 1/84 ברדה נתן נ' שמעון ורוזה סטרוד , מב(1) 661 (1988).

[3] ע"א 6328/97 עזרא רגב נ' משרד הביטחון , נד(5) 506 (2000).

[4] ע"ע (ארצי) 256/08 מחמד בשיר קוקא ו-16 אח' – יוסי שוורץ (פורסם בנבו, 13.2.2011).

המידע שלעיל הוא מידע כללי בלבד, הוא אינו חוות דעת משפטית ו/או ייעוץ משפטי ואין להסתמך עליו. כל הזכויות שמורות למשרד צמח שניידר ושות', עורכי דין