ביטול הסכם מחמת היותו הסדר כובל

ביום 29.8.2019 נתן בית המשפט המחוזי פסק דין[1] בתביעה ותביעה שכנגד שעניינן מערכת הסכמית הכוללת תניות העלולות להוות הסדר כובל.

במקרה הנדון התובע, נכה צה”ל, זכה לחכור מרשות מקרקעי ישראל חלקת מקרקעין שעליה תוקם תחנת דלק. בין הצדדים נכרתה מערכת הסכמית אשר כללה הסכם חכירה בין הרשות לתובע והסכם חכירת משנה והסכם קמעונאי בין התובע לנתבעת, חברת דלק. הנתבעת הקימה את תחנת הדלק על המקרקעין ובתמורה לכך חכרה את המקרקעין בחכירת משנה מאת התובע.

עיקר המחלוקת בתביעה נגע לחוקיותן של שתי תניות בהסכם: תניית הבלעדיות, שלפיה התובע איננו רשאי לשווק בתחנת הדלק מוצרי דלק של חברות אחרות לאורך כל תקופת החכירה; ותניית הכתבת המחירים, שלפיה מכירת מוצרי הדלק על-ידי התובע תהיה במחירים שייקבעו על-ידי הנתבעת בלבד. בהסכם נקבע כי הפרת איזו מתניות אלו תהווה הפרה יסודית של ההסכם אשר תביא לביטולו ולביטול זכויותיו של התובע בתחנת הדלק.

לטענת התובע, המערכת ההסכמית מהווה הסדר כובל לפי חוק התחרות הכלכלית, התשמ”ח-1988[2], ולכן יש להורות על ביטולה. הסדר כובל מוגדר בחוק כ”הסדר הנעשה בין בני אדם המנהלים עסקים, לפיו אחד הצדדים לפחות מגביל עצמו באופן העלול למנוע או להפחית את התחרות בעסקים בינו לבין הצדדים האחרים להסדר, או חלק מהם, או בינו לבין אדם שאינו צד להסדר[3].

בית המשפט בחן את תוכנה ומהותה של המערכת ההסכמית ופסק כי מדובר במערך הסכמי בין ספק לקמעונאי ולא בין שני מתחרים, ועל כן מעמדו של ההסכם שביניהם הוא “הסדר אנכי” לעניין דיני התחרות (לסקירה שערכנו בעניין ההבדל בין “הסדר אנכי” ל”הסדר אופקי” ראו כאן). ביחס ל”הסדר אנכי”, בית המשפט נדרש לבחון את פוטנציאל הפגיעה של ההסדר בתחרות, לפי ההגדרה בחוק.

בעניין הנדון פסק בית המשפט כי תניית הכתבת המחירים אינה מהווה כשלעצמה הסדר כובל, אך תניית הבלעדיות מהווה הסדר כובל באופן מובהק וחד משמעי. תניית הבלעדיות מונעת מהתובע לערוך תחרות בין ספקים שונים ולבחור ממי מהם לרכוש את סחורתו, ועל כן היא לכל הפחות, עלולה לפגוע בתחרות.

התובע טען כי הוא זכאי לסעד הצהרתי בדבר בטלות המערכת ההסכמית בכללותה ולפיצוי כספי בגין נזקי ההסדר הכובל.

ביחס לסעד הראשון פסק בית המשפט כי בטלותה של תניית הבלעדיות כשלעצמה מותירה את המערכת ההסכמית חסרת כל פשר והיגיון כלכלי. תנייה זו עמדה במוקד המערכת ההסכמית שבין הצדדים, ולכן ביטול ספציפי שלה בנפרד אינו מותיר מערכת הסכמית בעלת משמעות. משכך, יש להורות על בטלות המערכת ההסכמית כולה, תוך שחרור של התובע מזיקתו לחברת הדלק.

ביחס לפיצוי הכספי שהתבקש נפסק כי אין מקום להעניק סעד כספי למי מהצדדים, בין היתר מאחר שהתובע התקשר בהסכם מרצון חופשי ומתוך מודעות מלאה. ככלל, אין לפסוק פיצוי כספי לצד שהיה שותף לכינונו של הסדר כובל, ואף הענקת הסעד ההצהרתי של בטלות ההסכם מתאפשרת רק לנוכח התכליות הציבוריות שבטענת מבקש הביטול – הגנת התחרות החופשית.

[1] ת.א. (מרכז) 2407-06-09 אליהו כסלו נ’ “דלק” חברת הדלק הישראלית בע”מ.

[2] לשעבר – חוק ההגבלים העסקיים, התשמ”ח-1988.

[3] סעיף 2(א) לחוק.