ביטול הסכם לוויתור על מניות מייסד בחברת הזנק בעילת עושק

ביום 6.8.2019 נתן בית המשפט המחוזי בתל-אביב[1] פסק דין בתביעה שהוגשה על-ידי אחד ממייסדיה של חברת הזנק, שעניינה הסכם לוויתור על מניות החברה וביטולו מחמת עושק.

חוק החוזים[2] מונה מספר עילות אשר בגינן רשאי צד לחוזה להביא באופן עצמאי לביטולו, אחת מהן היא עילת העושק. עילה זו מאפשרת למי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר נסיונו, לבטל את החוזה במקרה שבו תנאי החוזה "גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל"[3]. מדובר בעילת ביטול שאינה רווחת בעולם הסכסוכים המשפטיים החוזיים, בין השאר לאור הקשיים הטמונים בהוכחתה, ובעולם חברות ההזנק וההייטק בפרט, אשר מאופיין בשחקנים מתוחכמים ובנטייה לפתרון סכסוכים מחוץ לכותלי בית המשפט.

עילת העושק מורכבת משלושה יסודות מצטברים, שנדרש כי שלושתם יתקיימו: היסוד הראשון, ה"מצוקה", נוגע להתנהגותו של המתקשר הטוען לעושק. על-פי החוק, מצוקה יכולה להתפרש גם כחולשה פיזית או מנטאלית או כחוסר ניסיון, ועליה להיות כבדת משקל, ממשית ומשמעותית. היסוד השני, ה"ניצול", נוגע למודעות של הצד השני לחוזה למצוקתו של הצד שמולו בעת כריתת החוזה, כאשר גם עצימת עיניים ברשלנות גסה עשויה להיחשב, בנסיבות מסוימות, כניצול של מצוקת הזולת. היסוד השלישי, הוא היסוד האובייקטיבי-חיצוני, בוחן את תנאי החוזה שנכרת וקובע כי עליהם להיות גרועים במידה בלתי סבירה מהמקובל.

במקרה הנדון שני הנתבעים הקימו חברת הזנק בתחום אבטחת המידע, שאליה צירפו את התובע זמן קצר לאחר ייסודה, בחלוקה שווה של מניות החברה בין השלושה. זמן קצר לפני שנמכרה החברה בסכום של כ-200 מיליון דולר, החתימו הנתבעים את התובע על כתבי ויתור ביחס למרבית מניותיו, ללא כל תמורה. טענתם המרכזית של  הנתבעים הייתה כי ויתור התובע על מניותיו נעשה לאור תפקודו הלקוי כעובד של החברה וכי ההסכמה על שינוי מערך האחזקות בחברה נעשה בהסכמה הדדית מלאה.

בית המשפט דחה את טענותיהם של הנתבעים וקבע כי במקרה זה התקיימו שלושת היסודות של עילת העושק וכי התובע ויתר על מניותיו בחברה עקב ניצול הנתבעים את מצוקתו. נפסק כי אם אכן התנהלותו של התובע כעובד החברה הייתה לקויה, היה על הנתבעים לפתור סוגיה זו במסגרת יחסי העבודה שהתקיימו וזאת מבלי לערב את זכויותיו כבעל מניות בחברה. הנתבעים הציגו בפני התובע את הוויתור על המניות כאפשרות היחידה שיש בכוחה למנוע את חיסול החברה ופעילותה. הנהנים העיקריים מהוויתור על מניותיו של התובע היו הנתבעים עצמם, ולא החברה, באשר שיעור מניותיהם עלה בעקבות כך.

עוד נפסק כי הנתבעים, שלהבדיל מהתובע היו מלווים בייעוץ משפטי, הבחינו והיו מודעים היטב כי התובע חסר את הידע, הניסיון וההבנה להבחין בין יחסי העבודה שהיו בינו ובין החברה לבין זכויותיו כבעל מניות. לחילופין, גם אם לא היה מוצא מנישולו של התובע כבעל מניות מייסד בחברה, היה על הנתבעים לרכוש את חלקו בתמורה הוגנת.

בבואו לבחון את התקיימותה של עילת העושק נקט בית המשפט בשתי עמדות מרכזיות. ראשית, בית המשפט נתן פירוש מרחיב וליברלי למונחי ה"מצוקה" ו"חוסר הניסיון" בהקשר של עילת העושק, כך שניתן להכליל במסגרתם גם מצבים של תמימות, חוסר הבנה וחוסר התמצאות. שנית, בית המשפט הדגיש כי העובדה שתנאיו של הסכם הוויתור היו גרועים באופן קיצוני ובלתי סביר מן המקובל, שימשה כסימן וכראיה לכך שהתקיימו בהסכם זה היסודות האחרים של עילת העושק. כלומר, כאשר אחד מיסודות העילה מוכח באופן מובהק, משקלו של נטל ההוכחה המוטל על הוכחת היסודות האחרים – יורד. בית המשפט פסק כי על הנתבעים להשיב את חלק התמורה שקיבלו ממכירת מניות החברה השווה לתמורה בעד שיעור התוספת באחזקות שקיבלו עקב ויתורו של התובע.

על פסק דין זה הוגש ביום 26.9.2019 ערעור לבית המשפט העליון[4].

[1] ת"א (מחוזי ת"א) 36969-12-15 משה בן אבו נ' נתנאל דוידי.

[2] חוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973.

[3] סעיף 18 לחוק החוזים.

[4] ע"א 6274/19 דוידי נ' בן אבו.