רכישה עצמית לא שוויונית של מניות

בחודש נובמבר 2020 סקרנו את פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בעניין בית חוסן,1 שבו קבע בית המשפט כי רכישת חברה את מניותיה (רכישה עצמית) מידי חלק מבעלי מניותיה לא תיחשב לאירוע מס לבעלי המניות הנותרים בחברה.2 פסיקת בית המשפט המחוזי התבססה בין היתר על עיקרון המימוש שלפיו התעשרות תמוסה רק בהתקיים ודאות לגבי שוויה, מועדה ונזילותה. בית המשפט המחוזי קבע כי קיים ספק באשר להתעשרותם של בעלי המניות אשר לא מכרו את מניותיהם, ומשכך, ביטל את השומה שהוצאה להם.

פסק הדין עמד בניגוד לשורה של פסקי דין מחוזיים בעניין תוצאת המס של רכישה לא שוויונית של מניות, אשר בהם נקבע כי בידי בעלי המניות הנותרים בחברה הכנסה מדיבידנד בשל הסכום ששולם לבעל המניות הפורש תמורת מניותיו. בסקירתנו הוזכר פסק דין סיידה3 שבו קבע בית המשפט כי בעל המניות הנותר יחויב במס כאילו קיבל דיבידנד בסכום ששילמה החברה תמורת המניות, מוכפל בשיעור החזקתו בחברה ערב הרכישה העצמית. הערנו בסקירה כי אין הלכה ברורה בעניין, וכי ניתן לשער כי בנסיבות שבהן חברה רוכשת את מניותיה מבעל מניות בשל צורך מובהק של החברה, וללא עניין אישי של בעלי המניות הנותרים, לא ייזקף דיבידנד רעיוני לבעלי המניות. לגבי מקרים פחות מובהקים, סברנו כי יש להמתין לפסיקה של בית המשפט העליון או לתיקון חקיקה שיבהיר את הסוגייה.

ביום 13.02.2023 נתן בית המשפט העליון פסק דין4 בערעורים על פסקי הדין המחוזיים בענייני בית חוסן וסיידה.
בבית המשפט העליון נחלקו הדעות:

• לפי דעת המיעוט, יש לבחון כל מקרה לגופו, ולקבוע מה הייתה המטרה הדומיננטית של הרכישה העצמית. אם הרכישה העצמית נועדה לשרת את האינטרסים של החברה ולקדם את עסקיה, יש לסווגה כהוצאת כספים שאינה בגדר אירוע מס בידי בעלי המניות הנותרים. לעומת זאת, אם הרכישה העצמית נועדה לטובת בעלי המניות הנותרים, כגון קבלת שליטה בחברה, יש לסווגה כחלוקת דיבידנד.
   
• לעומת זאת, סברה דעת הרוב כי הניסיון לבחון כל מקרה לגופו יצריך משאבים בלתי סבירים מפקידי השומה ובתי המשפט, ויהווה פתח "להנדס" רכישות עצמיות בתנאי המיסוי הנמוכים ביותר. לפיכך, בחרה דעת הרוב להחיל דין אחיד על חברות פרטיות שהן "מעין שותפויות", אשר לגביהן הנחת המוצא היא כי שיקולי בעלי המניות ושיקולי טובת החברה שלובים זה בזה. נפסק כי יוטל מס על בעלי המניות הנותרים כאילו קיבלו דיבידנד החייב במס. כיוון שהן בעל המניות הפורש והן בעלי המניות הנותרים נהנים מן העסקה, קבעה דעת הרוב כי סכום הדיבידנד שבגינו יוטל המס על בעלי המניות הנותרים יהיה המכפלה של כספי החברה ששימשו לרכישה העצמית בשיעור אחזקותיהם של בעלי המניות הנותרים, כפי שהיה לפני הרכישה העצמית.
   

הלכה זו היא מעין פשרה פרגמטית בין עמדת בעלי המניות הנותרים בחברה כי אינם צד לרכישה העצמית, ומשכך אין לייחס להם כל הכנסה; לבין עמדת רשות המסים, שלעיתים מייחסת את הדיבידנד במלואו לבעלי המניות הנותרים בחברה ולעיתים מייחסת להם רק את חלקו כפי שיעור החזקתם ערב הרכישה העצמית.

פסק הדין וכן דעת המיעוט לוקים, לדעתנו, בכשלים לוגיים ובאי הכרת חיי המעשה, באשר למגוון הנסיבות שבהן נפרדות דרכיהם של שותפים ובעלי מניות בחברת מעטים, אך הדברים חורגים ממסגרת סקירה זו. יש לשער, כי טרם נאמרה המילה האחרונה בסוגית הרכישה העצמית.


[1] ע"מ (מחוזי חיפה) 71455-12-18 בית חוסן בע״מ נ' פקיד שומה עכו (פורסם בנבו, 1.11.2020).
[2] נזכיר כי רכישה עצמית של מניות חברה היא פעולה שבה רוכשת חברה את מניותיה מידי אחד או יותר מבעלי מניותיה. עם רכישתן בידי החברה, הופכות המניות ל"רדומות" או מבוטלות. לכן, כתוצאה מן הרכישה העצמית גדל שיעור אחזקותיהם האפקטיביות של בעלי המניות הנותרים בחברה.
[3] ע"מ 38294-02-19 סיידה נ' פקיד שומה באר שבע (פורסם בנבו, 26.9.2021).
[4] ע"א 9308/20 פקיד שומה עכו נ' בית חוסן בע"מ ואחרים וע"א 8116/21 מאיר סיידה נ' פקיד שומה באר שבע (נבו, 13.02.2023).