ביום 21.2.2021 נתן בית המשפט העליון פסק דין[1] שבו נפסק כי למנהל מיסוי מקרקעין נתונה סמכות להאריך את התקופה בת ארבע השנים הקבועה לתיקון שומת מס.

סעיף 85 לחוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה), התשכ"ג-1963 מסמיך את המנהל לתקן שומה בתוך ארבע שנים מיום שאושרה כשומה עצמית או מיום שנקבעה שומה לפי מיטב השפיטה, אם נתגלו עובדות חדשות העשויות לחייב במס או לשנות את סכום המס, או במקרה שבו המוכר מסר הצהרה בלתי נכונה שהיה בה כדי לשנות את סכום המס או למנוע תשלום מס. הערעור עסק ביחס בין הוראה זו לבין הוראת סעיף 107 לחוק, המסמיכה את המנהל להאריך "כל מועד" שנקבע בחוק, "אם נתבקש לכך ואם ראה סיבה מספקת להיעתר לבקשה".

המחלוקת התעוררה בעניין נישומה שגילתה בחלוף ארבע שנים מיום עשיית שומתה כי נפלה בשומה טעות לרעתה, ופנתה למנהל בבקשה לתקנה. על אף שלא הייתה מחלוקת שמן הראוי לתקן את השומה, המנהל סירב בטענה שהדבר אינו בסמכותו, שכן חלפה תקופת ארבע השנים הקצובה בחוק.

לטענת המנהל, סעיף 85 לחוק קובע תקופת "התיישנות מהותית", שלאחריה סמכותו לתקן את השומה אינה קיימת עוד. לטענתו, הוראת סעיף 107 לחוק נועדה לרפא התיישנות דיונית החוסמת תביעות, ולא התיישנות מהותית שמפקיעה את הזכות.

בית המשפט העליון פסק בדעת רוב, ביחס לסמכות להאריך "כל מועד" הקבוע בחוק, כי סעיף 107 לחוק מתייחס לכל מועד ללא יוצא מן הכלל, ובסמכות המנהל להאריך כל מועד גם לאחר שחלף. עם זאת, הסעיף אינו מחייב את הארכת המועד, אלא רק את השקילה העניינית של בקשת הנישום (שעליו להצדיק את האיחור ולנמק מדוע ראוי להאריך מועד). דעת המיעוט סברה, לעומת זאת, כי "כל מועד" – משמעו כל מועד שעדיין לא חלף, ומשכך, לאחר שחלפה תקופת ארבע השנים לתיקון השומה, לא ניתן עוד לתקנה.

פסק הדין, הן בחוות הדעת של שופטי הרוב והן בחוות דעתו של שופט המיעוט, כולל דיון נרחב בהבחנה בין התיישנות מהותית לבין התיישנות דיונית ובמטרותיהם השונות של סוגי ההתיישנות. סוגיות אלה נוגעות לכלל תחומי המשפט, ואינן ייחודיות לדיני המס. בחוות דעת יחיד של אחד משופטי הרוב הובהר כי סמכות המנהל להאריך כל מועד קיימת רק כאשר המנהל נתבקש לכך על-ידי הנישום או אדם אחר שנפגע מן השומה, ואינה מאפשרת למנהל להאריך לעצמו מועדים.

[1] ע"א 9817/17 מנהל מיסוי מקרקעין תל אביב נ' מיטל אביבי רייך (פורסם בנבו, 21.2.2021).