בשנים האחרונות גוברת תופעה של הגשת בקשות לאישור תובענות ייצוגיות בנושא נגישות לאנשים עם מוגבלות. אומנם תקנות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות (התאמות נגישות לשירות), התשע"ג-2013 הותקנו כבר לפני כעשור, אך עדיין קיימים אתרי אינטרנט שאינם עומדים במלוא הוראות התקנות, למרות שהתקנות חלות על מפעיליהם. כתוצאה מכך, בעת האחרונה גוברת מגמה של הגשת תובענות ייצוגיות בעניינים אלו, כאשר הנטל המוטל על מגישיהן הוא מינימלי יחסית (בהשוואה לתובענות ייצוגיות בעילות אחרות).

התקנות מפרטות את חובותיו של "החייב בביצוע התאמות נגישות לשירות" – הוא האחראי להספקת שירות ציבורי,1 לרבות בעלי השירות, מחזיק או מפעיל שלו. ככלל, "חייב" נדרש לספק התאמות נגישות בשירות אינטרנט המופעל על-ידיו, לרבות בתכנים, טקסט, מסמכים, תמונות או וידאו המוצגים למשתמש באמצעות אתרי אינטרנט, מסמכים או יישומים (אפליקציות).

חרף החובה הכללית ביחס לביצוע התאמות נגישות בשירותי אינטרנט, תובענות ייצוגיות בתחום זה מוגשות בעיקר על הפרת שלוש החובות הבאות:

1. הפרת תקנה 34(א)(4) – המחייבת את ה"חייב" לפרסם באתר האינטרנט שלו את התאמות הנגישות אשר בוצעו בשירות ובמקומות הציבוריים שניתן בהם השירות, לרבות אמצעי העזר ושירותי העזר המסופקים בשירות לפי בקשה ואופן קבלתם;2

2. הפרת תקנה 35ה – המחייבת את ה"חייב" לפרסם, במקום בולט באתר האינטרנט שלו, את הצהרת הנגישות של האתר, לרבות פרטי רכז הנגישות ודרכי ההתקשרות עמו;

3. הפרת תקנה 91(ה) – המחייבת את ה"חייב" לפרסם לציבור את שמו של רכז הנגישות בארגון,3 מקום משרדו ודרכי הפנייה אליו.

לנוכח ריבוי ההליכים הייצוגיים בגין הפרות אלו, לאחרונה נתן בית המשפט המחוזי פסק דין המבקר את פתיחתם של הליכים אלה, במיוחד נגד עסקים קטנים ובהיעדר פניה מוקדמת.4 כפי שנפסק, עריכת פנייה מוקדמת בטרם הגשת ההליך לבית המשפט יכולה לייתר את ניהול ההליך, לפתור בקלות ובמהירות את ההפרה (אם קיימת) ולמנוע בזבוז זמן שיפוטי. נקבע כי חובת הפנייה המוקדמת נובעת מחובת תום הלב, והיא נדרשת ביחס להליכים המבוססים על הפרת החובה לפרסם הצהרת נגישות או החובה לפרסם הסדרי נגישות, כמפורט לעיל.

בית המשפט נימק את החלטתו, בין היתר, בכך שבהליכים אלו לא עלו טענות הנוגעת להיעדר הנגשה בפועל, אלא טענות ביחס להיעדר פרסומה של עצם ההנגשה – כלומר ל"הפרות לא מהותיות של תקנות הנגישות שניתנות לתיקון עם הפניית תשומת לב המפר לדרוש תיקון". עוד התייחס בית המשפט לכך שהמשיבים הם עסקים קטנים, כך שלמעשה תכלית מרכזית של כלי התובענה הייצוגית, בדמותה של קבוצה הנאבקת על זכויותיה מול תאגיד חזק, אינה מתקיימת.

[1] "שירות ציבורי" מוגדר בחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, תשנ"ח-1998 כ"שירות מהשירותים המפורטים בתוספת השניה המיועד לכלל הציבור או לחלק בלתי מסוים ממנו". התוספת השניה מונה סוגי שירותים רבים, כמו שירות בריאות, בידור, חינוך, השכלה או פנאי, רווחה, ספורט, תיירות, תחבורה ותובלה, תרבות, הארחה, מסחר, דת, אנרגיה, בזק, בנקאות ועוד.
[2] יצוין כי חובת פרסום זו חלה לא רק באתר האינטרנט של ה"חייב", אלא בדרכים נוספות המפורטות בתקנה.
[3] תקנה 91 מחייבת "חייב" המעסיק 25 עובדים לפחות למנות רכז נגישות מתוך עובדיו, בהתאם לתנאים המפורטים בתקנה.
[4] ת"צ (מחוזי ת"א) 52621-07-23 ראם בן אור נ' אביב בית השקעות בע"מ (נבו 22.01.2024).