ביום 11.2.2018 נתן בית המשפט העליון פסק דין¹ בערעור העוסק במנגנון של "מכירה כפויה" בתביעה להסרת קיפוח בעלי מניות. נפסק כי בנסיבות שבהן בעלי מניות בחברה שהיא "מעין שותפות" מגיעים למבוי סתום ואובדן אמון ביניהם, כאשר לצד אחד זיקה הדוקה יותר לנכס מושא הסכסוך, בית משפט יעדיף לבחור בסעד של "מכירה כפויה" לטובת בעל הזיקה.

המקרה הנדון עסק בחברה שבבעלותה יקב בוטיק במושב ברמת הגולן. החברה הייתה "מעין שותפות", כאשר בעל המניות שהקים את היקב והחזיק ב-50% ממניות החברה הוא איש המקצוע שאף כיהן כמנכ"ל החברה, ושני בעלי המניות הנותרים היו משקיעים אשר החזיקו יחדיו ב-50% ממניות החברה. זכויות החתימה בחברה היו של המנכ"ל ואחד המשקיעים במשותף, השניים הזרימו הלוואות בעלים והעמידו במשותף ערבויות לבנקים, אך לאורך השנים המנכ"ל קיבל יד חופשית לעסוק בכל הקשור בניהול החברה.

לימים נתגלע סכסוך בין המנכ"ל לאותו משקיע. לטענת המנכ"ל, המשקיע לא השקיע בפיתוח היקב ובתפעולו, לא התעניין בחברה ולא ניתן היה לקבוע עמו ישיבות, וכאשר ביקש ממנו כי דרכיהם ייפרדו באופן ידידותי, המשקיע סירב. בהמשך סירב המשקיע לחתום על שיקים לצורך תשלום לעובדים, לספקים ולרשויות המס ובכך שיתק את פעילות החברה. מנגד, המשקיע טען, בין היתר, כי לנוכח דרישתו של המנכ"ל להזרמת כספים נוספים לחברה נערכה בדיקה שממצאיה העלו כי ניהול החברה נעשה באופן "כושל הגובל ברשלנות של ממש".

לנוכח חילוקי הדעות הגישו הצדדים תביעות לבית המשפט המחוזי בנצרת. במהלך הדיון בתביעות הסכימו שני הצדדים כי אין מנוס מהיפרדות, והשאלה המרכזית שעמדה לדיון הייתה כיצד לבצע אותה. בית המשפט המחוזי פסק כי יש להעדיף רכישה כפויה של מניות צד אחד על-ידי הצד האחר, בהתאם למחיר שיקבע על-ידי מעריך שווי חיצוני, כאשר המשקיעים יהיו אלה שמוכרים את מניותיהם למנכ"ל. המשקיעים הגישו ערעור לבית המשפט העליון, אשר טענותיו התמקדו במנגנון המכירה הכפויה.

סעיף 191 לחוק החברות, התשנ"ט-1999, מסמיך את בית המשפט, לבקשת בעל מניות, לתת הוראות להסרתו של קיפוח בעל מניות או מניעתו. בנסיבות שבהן נדרשת "הפרדת כוחות" עקב אובדן אמון בין ה"שותפים" בחברה שהיא מעין-שותפות, שימוש במנגנון המכירה/הרכישה הכפויה הוכר כסעד מרכזי שבית המשפט מעניק להסרת קיפוח ואובדן אמון, לנוכח יתרונותיו כמנגנון פשוט ליישום וכסעד המאפשר לקבוע מראש מי מהצדדים יהיה בעל השליטה. בדרך כלל הצד המקפח הוא זה אשר מחויב לרכוש את מניותיו של הצד המקופח. לפיכך, בעל מניות שמגיש תביעה בעילת קיפוח, צריך להיות מודע לאפשרות שיינתן סעד שבסופו של יום יותירו ללא מניותיו ועם שוויין הכספי בלבד.

אומנם, לצד סעד המכירה הכפויה הכיר בית המשפט העליון בסעד ההתמחרות, שלפיו רכישת המניות נעשית על-ידי הצד המרבה במחיר. עם זאת, בדחותו את הערעור פסק בית המשפט העליון כי בנסיבות המקרה נכון לעשות שימוש במנגנון של מכירה כפויה.

נפסק כי במצב של "אובדן אמון" המחייב הפרדת כוחות בין שותפים בעלי שיעור אחזקות שווה בחברה, ובו לאחד מהצדדים עמדה כלכלית עדיפה משמעותית בהשוואה לצד השני, ואילו לצד השני עומדת זיקה הדוקה לנכס מושא הסכסוך, יעדיף בית המשפט לראות בצד בעל הקשר הרופף יותר לנכס כצד המקפח (אף כי צד זה לא שלט בחברה והיה פסיבי בניהולה), ולהורות על "מכירה כפויה" לטובת בעל הזיקה הרבה ביותר לנכס על מנת להסיר את הקיפוח.

בענייננו בית המשפט בחן את זיקתם של הצדדים לנכס העיקרי של החברה – היקב. נפסק כי המנכ"ל הוא בעל זיקה הדוקה לחברה וליקב לכל אורך שרשרת הייצור, החל מגידול הענבים, אספקתם ליקב ותהליך ייצור היין, בהיותו גם היינן של היקב; המנכ"ל אף מתגורר בצמוד ליקב, הוא זה שעומד בקשר יומיומי עם העובדים ועם הספקים של היקב, והוא ערב אישית לספקים. לעומתו, למשקיע לא הייתה ציפייה לגיטימית כלשהי להשתתף בניהול החברה, וממילא במצב זה לא עומדת לו עילת קיפוח.

פסק דין זה, שבו בית המשפט עשה שימוש בסעד של מכירה כפויה להסרת קיפוח, הוא מעט חריג בנוף. כאמור, במצב הדברים הרגיל, ברכישה כפויה הצד המקפח הוא שיחויב לרכוש את מניותיו של הצד המקופח, כאשר בית המשפט מפקח על כך שהצד הטוען לקיפוח לא יקופח בכך שיוצע לו מחיר הנופל משווי המניות בשוק. בענייננו, המנכ"ל שזכה להיות רוכש המניות אינו הצד המקפח, ומדובר למעשה ב"מכירה כפויה" ולא ב"רכישה כפויה", מאחר שהמשקיעים לא עתרו כי המנכ"ל ירכוש את מניותיהם, וסעד זה נכפה עליהם בניגוד לרצונם.

^{1  ע"א 6290/17 גבריאל מגנזי נ' יואב לוי.}