רכישה עצמית של מניות חברה (Stock Repurchase או Share Buyback) היא פעולה שבה רוכשת חברה את מניותיה מידי אחד או יותר מבעלי מניותיה. המניות חדלות מלהקנות זכויות כלשהן כל עוד הן בבעלות החברה, וכפועל יוצא, "מתרבות" זכויותיהם של בעלי המניות הנותרים. בעלי מניות המעוניינים לרכוש את מניותיו של מי מבעלי המניות בחברה, עשויים להעדיף, משיקולי מס, שהחברה תרכוש את מניותיו של בעל המניות הפורש. רכישה כאמור מאפשרת, בניגוד לעמדת רשות המיסים1, מימון הרכישה בכספי החברה. הסוגיה האמורה הגיעה לפתחם של בתי המשפט במספר הזדמנויות, ופסיקת בתי המשפט בעניין אינה אחידה.

כפי שעדכנו בעבר2, בעניין ברנובסקי3 סיווג בית המשפט עסקת רכישה עצמית כעסקה דו שלבית: נקבע כי יש לראות את החברה כאילו חילקה דיבידנד לבעלי מניותיה בגובה סכום הרכישה העצמית; ואילו את בעל המניות הנותר רואים כאילו רכש את מניותיו של בעל המניות היוצא בתמורה לחלקו בדיבידנד שחילקה החברה. בית המשפט הבהיר כי פסק הדין מתייחס לנסיבות המיוחדות של העניין, שבהן החברה שימשה בידי בעלי המניות בה מכשיר להסדר חלוקת רכוש ביניהם4. בית המשפט פסק באופן דומה בעניין בר ניר5.

לעומת זאת, בעניין בית חוסן6 פסק בית המשפט כי רכישת חברה את מניותיה מידי חלק מבעלי המניות תמוסה כפשוטה, ולא תחשב כמקימה דיבידנד רעיוני לכלל בעלי המניות. נפסק כי אין ברכישה העצמית משום התעשרות (שהרי במקביל לגידול בשיעור ההחזקה בידי בעלי המניות הנותרים, התמעט שווי החברה בגובה הסכום ששולם עבור הרכישה). עוד נפסק כי ככל שהייתה התעשרות בידי בעלי המניות הנותרים, ממילא ההתעשרות לא מומשה. הובהר, כי כאשר בפני נישום שתי דרכים להשגת מטרה כלכלית, רשאי הנישום לבחור בדרך שתוצאת המס שלה נוחה יותר.

כשנה לאחר פסק הדין בעניין בית חוסן, ביום 26.9.2021 פורסם פסק הדין בעניין סיידה7, שדן בעניינה של חברה אשר רכשה את מלוא הון המניות של אחד משני בעלי המניות בה. הרכישה בוצעה לאחר שבעל המניות הנותר פעל לרכישת מניותיו של בעל המניות האחר, אך נתקל בקושי לממן את הרכישה. נפסק, בדומה לעניין ברנובסקי, כי יש לראות את סכום הרכישה כאילו חולק כדיבידנד לכלל בעלי המניות, ואת המערער כאילו רכש, בסכום חלקו בדיבידנד את מניותיו של בעל המניות האחר. בית המשפט ביסס את הכרעתו על שלושה מבחנים:

1. מבחן המימוש – נפסק כי מעובדות המקרה עלתה בבירור כוונת המערער לרכוש את יתרת המניות בחברה. הרכישה העצמית הביאה לרכישת המניות באמצעות נכסי החברה חלף שימוש במימון עצמי או מימון חיצוני אחר. השימוש בנכסי החברה היווה, על כן, מימוש של ההכנסה;
    
2. מבחן היתרון הכלכלי – כפועל יוצא מהרכישה העצמית רכש המערער את השליטה המלאה בחברה. אמנם שווי החברה פחת בשל הרכישה, אך זו התוצאה גם בנסיבות של חלוקת דיבידנד;
    
3. היעדר כל טעם כלכלי או מסחרי לרכישת המניות בידי החברה, זולת קיום רצון המערער. לגישת בית המשפט, רכישה בשל קשיי ניהול משקפת את האינטרס של בעל המניות ולא של החברה. בית המשפט הביא דוגמאות לטעם כלכלי או מסחרי העשוי להצדיק רכישה עצמית: שינוי במבנה ההון של החברה, הדיפת השתלטות עוינת על החברה, העברת מסר מרגיע לציבור המשקיעים לפיו תמחור השוק את מניות החברה נעשה בחסר והגדלת הרווח למניה והגדלת התשואה להון.

כפי שעולה מן האמור, אין הלכה ברורה בעניין. ניתן לשער (אך אין ודאות), כי בנסיבות שבהן חברה רוכשת את מניותיה מבעל מניות בשל צורך מובהק של החברה, וללא עניין אישי של בעלי המניות הנותרים, לא ייזקף דיבידנד רעיוני לבעלי המניות. לגבי מקרים פחות מובהקים, יש להמתין לפסיקה של בית המשפט העליון או לתיקון חקיקה שיבהיר את הסוגייה.


[1] כפי שבאה לידי ביטוי בחוזר מ"ה 2/2018 ובעמדה חייבת בדיווח 42/2017.
[2] אייטם מניוזלטר נובמבר 2020.
[3] עמ"ה (מחוזי תל אביב-יפו) 21268-06-11 ברנובסקי נ' פקיד שומה גוש דן (פורסם בנבו, 21.01.2014).
[4] ערעור הוגש על פסק הדין לבית המשפט העליון, אך בהמלצת בית המשפט חזר בו המערער מערעורו.
[5] ע"מ (מחוזי תל אביב-יפו) 1100-06 בר ניר נ' פקיד שומה גוש דן (פורסם בנבו, 16.11.2014).
[6] ע"מ (מחוזי חיפה) 71455-12-18 בית חוסן בע״מ נ' פקיד שומה עכו (פורסם בנבו, 01.11.2020).
[7] ע"מ 38294-02-19 סיידה נ' פקיד שומה באר שבע (פורסם בנבו, 26.9.2021).