ביום 16.9.2018 נתן בית משפט השלום בירושלים פסק דין[1] הדן בגבול שבין חופש הביטוי ללשון הרע, ביחס לפרסומים ברשת החברתית Facebook.
התובעת היא חברה בבעלותו של אייל גור המעניקה שירותי הסעדה וקייטרינג למוסדות חינוך וצהרונים בירושלים. ביום מסוים בשנת 2014 סיפקה החברה ארוחות צהריים שהכילה, בין היתר, נבטי שעועית. מספר הורים שצפו בתמונות של האוכל סברו שנבטי השעועית הם למעשה תולעים, והחלו להפיץ זאת בקבוצת ה"WhatsApp" של הורי הילדים. בעקבות זאת, פתחה אחת מהאמהות קבוצת פייסבוק בשם "להחרים את אייל גור ולהעמיד אותו לדין" (בתוספת 17 סימני קריאה). בקבוצת הפייסבוק פרסמה האם את הפרסומים: "כל הכבוד על הערנות של ההורים להוסיף עוד אנשים כמה שיותר"; ו-"חברים יקרים בזה הרגע נמסר לי כי הקייטרינג של אייל גור הופסק עד לבדיקה מקיפה של משרד הבריאות כל הכבוד לכל מי שלקח חלק ועזר וכמובן להמשיך ולהשפיע כמה שיותר אנחנו לא רוצים אותו בכלל !!!!!". בעלי החברה והחברה הגישו תביעה נגד האם לבית המשפט בטענה שהפרסומים השפילו וביזו אותם ופגעו בעסקיהם.
בתביעות בעילת לשון הרע בית המשפט בוחן שלוש שאלות:
האם הפרסומים מהווים לשון הרע מבחינה אובייקטיבית? כלומר, האם הפרסום ייתפס על-ידי אדם מן השורה כאמת, ללא קשר לכוונת המפרסם או לאופן שבו הבין הנפגע את הפרסום? במקרה הנדון בית המשפט פסק כי זה אכן המקרה, וזאת מאחר שקריאה להחרים ולהעמיד אדם לדין בהחלט עלולה להשפיל ולבזות אותו ולפגוע בפרנסתו ומשלח ידו, שכן היא למעשה טומנת בחובה את הטענה כי אותו אדם אכן ביצע את המעשים הנטענים שבגינם יש להעמיד אותו לדין.
האם מתקיים יסוד ה"פרסום"? מספיק שהאמירה הייתה מיועדת לאדם אחד (שאינו הנפגע) כדי שיתקיים יסוד הפרסום. מאחר שהפרסומים היו בקבוצת פייסבוק פתוחה לציבור, התשובה לשאלה זו חיובית.
האם עומדות לנתבע ההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע? הנתבעת טענה להגנת "אמת בפרסום", הגנת תום הלב והגנת "הבעת הדעה". בית המשפט החליט שלא לקבל טענות אלו, ממספר סיבות עיקריות: ראשית, אין מחלוקת כי לא היו תולעים באוכל, וכי הפרסום אינו אמת. שנית, במקרה דנן אינטרס ההתבטאות החופשית – החשיבות של איכות האוכל בגני הילדים – לא מצדיק הגנה על דברים שאינם אמת. ושלישית, מספיק שלשון הרע משתמעת גם מנסיבות חיצוניות, ולכן עצם העובדה שהפרסומים עצמם לא כללו אמירה לגבי תולעים במזון אינה משנה (שכן תוכן הפרסומים בקבוצת הפייסבוק, כמו גם תגובות שאחרים הגיבו לפרסומי הנתבעת, ובהם מצוינת תקרית התולעים, בהכרח מקשרים בינה לבין הקבוצה ו/או הפרסומים).
בית המשפט הדגיש כי בעידן הרשתות החברתיות קל מאוד להכפיש אדם ונעשה קשה מאוד, אם בכלל, להשיב את הגלגל לאחור. נפסק כי ההתבטאויות של הנתבעת חרגו מתחום הסביר; היא לא נקטה בשום אמצעי על מנת לבדוק אם אכן היו תולעים באוכל, הקלה ראש בפתיחת קבוצה מכפישה בלא שידעה כיצד ניתן לסגור אותה ואף לא הביעה חרטה על הפרסום עצמו.
בית המשפט פסק לזכות התובעים פיצויים ללא הוכחת נזק בסכום של 15,000 ש"ח. מאחר שבית המשפט התרשם כי אין לייחס לנתבעת כוונת זדון וכי המניע לפעולותיה היה דאגה כנה לבריאות בתה, שיעור הפיצויים היה מידתי ובהתאם למצבה הכלכלי-משפחתי.
[1] ת"א (י-ם) 36391-04-14 אייל גור מזון איכות בע"מ ואח' נ' דנה גרסון.