ביום 29.1.2017 דן בית המשפט המחוזי מרכז (לוד) בבקשה לאישור הסדר פשרה בתובענה ייצוגית שעניינה גביית מחיר מופרז ולא הוגן בניגוד לחוק ההגבלים העסקיים, התשמ"ח-1988.

המבקש, חקלאי מצפון הארץ, הגיש בקשה לאישור תובענה ייצוגית בשם כל צרכני האשלג בישראל (או צרכנים בישראל של מוצרים שהאשלג מהווה רכיב בהם). לטענת המבקש, מפעלי ים המלח ניצלה לרעה את כוחה המונופוליסטי, על דרך של גביית מחיר מופרז לאשלג וזאת בניגוד לחוק ההגבלים העסקיים האוסר על בעל מונופולין למכור את הנכס שבמונופולין במחירים לא הוגנים. המבקש ביקש מבית המשפט להורות למפעלי ים המלח לפצות את חברי הקבוצה בסכום הנזק שנגרם להם.

מפעלי ים המלח טענה, בין היתר, כי עילת התביעה של תמחור מופרז אינה מוכרת במשפט הישראלי ובעולם וכי קיימים טעמים כבדי משקל שלא להכיר בה. בנוסף, הכחישה מפעלי ים המלח שהיא מנצלת את מעמדה בשוק לרעה וטענה כי אינה גובה מחיר מונופוליסטי, בוודאי לא מחיר מופרז ובלתי הוגן, אלא מחיר שנגזר מהמחירים שבהם היא יכולה למכור את האשלג בעולם.

על אף שהבקשה לאישור הסדר הפשרה הונחה לפתחו של בית המשפט בשלב מוקדם יחסית של הדיון, עוד בטרם ניתן אישור לניהול התובענה כייצוגית, בית המשפט דן במסגרתה לעומק בשתי סוגיות מרכזיות: האחת – האם כעניין עקרוני מוכרת במשפט הישראלי העילה של גביית מחיר מופרז על-ידי מונופולין; והשנייה – האם למבקש יש אפשרות להגיש תובענה המבוססת על טענת מחיר מופרז, כאשר הוא רכש (ועדיין רוכש) אשלג מתוצרת מפעלי ים המלח ממפיצים שונים ולא במישרין.

ביחס לסוגיה הראשונה נפסק כי גילוי דעת 1/14 "האיסור על גביית מחיר מופרז על ידי בעל מונופולין"[1] שניתן על-ידי הממונה הקודם על ההגבלים העסקיים יוצא מנקודת הנחה כי החזקה החלוטה הקבועה בחוק ההגבלים העסקיים, שלפיה יראו בעל מונופול כמנצל לרעה את מעמדו בשוק במקרה שבו יקבע "רמת מחירי קניה או מכירה בלתי הוגנים של הנכס או של השירות שבמונופולין", מתייחסת הן למחיר נמוך (תמחור טורפני) והן למחיר גבוה (תמחור מופרז). גילוי דעת 1/14 לא היה מקובל על כל העוסקים בתחום, והיו שיצאו נגדו, הן לעניין עצם ההכרה בעילה של גביית מחיר מופרז והן לעניין דרכי היישום והאכיפה שפורטו בו[2].

אולם, במרוצת הזמן השתרשה התפיסה כי בעוד שניתן וראוי לחלוק על דרכי היישום והאכיפה שפורטו בגילוי דעת 1/14, הרי שאין לחלוק על נכונות הקביעה שביסודו, שלפיה העילה של תמחור מופרז על-ידי בעל מונופול היא חלק מהמשפט הישראלי הנוהג. בנוסף, פסק בית המשפט כי כיום אין ויכוח על עצם קיומה של עילת תביעה כאמור אלא על ההיקף הראוי שיש לתת לה[3].

לטענת מפעלי ים המלח, המבקש נעדר עילת תביעה אישית ועל כן אינו יכול להגיש תביעה בעילה של מחיר מופרז, כנפגע עקיף, מאחר שהוא רכש את האשלג ממפיצים שונים ולא ישירות ממפעלי ים המלח. בית המשפט פסק בהקשר זה כי זכותו של הנפגע העקיף טרם הוכרעה בבית המשפט העליון, אולם מסתמנת מגמה של אימוץ העקרונות האירופיים, שלפיהם ניתנת זכות התביעה לכל אדם אשר נפגע כתוצאה מהפרת דיני ההגבלים העסקיים, וזאת בין אם ישירות ובין אם בעקיפין. עם זאת, הרחבת מעגל התובעים אין משמעה בהכרח כי כל מי שנושא בעלות כלכלית בגין ההפרה הוא בעל זכות תביעה משפטית, ולא לכל גורם שעלות המוצרים או השירותים שרכש התייקרה תעמוד עילת תביעה בעקבות ההפרה. בענייננו נפסק כי למבקש, כנפגע עקיף, עומדת זכות תביעה.

_{[1] ראו סקירה שערך משרדנו על גילוי דעת 1/14 כאן.}

_{[2] בהקשר זה יצוין כי הממונה הנוכחית על ההגבלים העסקיים, עו"ד מיכל הלפרין, פרסמה טיוטת גילוי דעת שנקודת המוצא הנורמטיבית שלה אינה שונה מנקודת המוצא של גילוי דעת 1/14, שלפיה גביית מחיר בלתי הוגן גבוה עשויה בנסיבות המתאימות להיות עילה לניצול לרעה של מעמד מונופוליסטי. ראו סקירה שערך משרדנו על טיוטת גילוי הדעת האמורה כאן.}

_{[3] בעניין זה אושרה לפני כשנה תובענה ייצוגית נגד תנובה בעניין המחיר שגבתה ביחס לקוטג' מתוצרתה (ראו: ת"צ (מרכז) 46010-07-11 נאור נ' תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ (פורסם בנבו, 5.4.2016)).}