ביום 4.7.2024 פורסמה החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בתביעה אזרחית ובקשה לאישור תובענה ייצוגית, אשר הוגשו כנגד חברת נשר מפעלי מלט ישראליים בע"מ ונדונו במאוחד ("התביעה")[1]. ההחלטה ניתנה בשאלה – האם מתן הנחות גבוהות על-ידי מונופול ללקוחותיו הגדולים בכדי למנוע מצב בו הם יפסיקו לרכוש ממנו ויתחילו לייבא את המוצר הנרכש באופן עצמאי, מהווה, על פי דיני התחרות, הפליה אסורה של יתר לקוחותיו, הקטנים יותר? 

כאמור בהחלטה, בתקופה הרלוונטית לתביעה, הייתה חברת נשר יצרנית המלט היחידה בישראל, ועל כן הוכרזה על-ידי רשות ההגבלים העסקיים (כיום "רשות התחרות"), כמונופול. בתביעה נטען כי נשר העניקה הנחות ניכרות במחירי המלט, מרכיב מרכזי בייצור בטון, לחברות ייצור הבטון "רדימיקס" ו"הנסון", לקוחותיה הגדולים ביותר של חברת נשר ("היצרניות הגדולות").

נטען כי חברת נשר לא סיפקה הנחות דומות ללקוחות הקטנים יותר, כגון התובעת, גם היא חברה לייצור בטון. כתוצאה מהתנהלות זו, נטען שהמחיר שהתובעת שילמה עבור המלט היה גבוה בהרבה מהמחיר ששילמו היצרניות הגדולות. לטענת התובעת, חברת נשר עשתה זאת על מנת להבטיח שהיצרניות הגדולות לא ייבאו מלט מחו"ל ויפסיקו לרכוש אצלה, מצב שיוביל לגידול בתחרות מול חברת נשר ופגיעה ברווחיה. כתוצאה מכך,  נפגעה יכולתה של התובעת להתחרות ביצרניות הגדולות.

בצד האיסור הכללי על בעל מונופולין לנצל לרעה את מעמדו בשוק באופן העלול להפחית את התחרות בעסקים או לפגוע בציבור, הקבוע בסעיף 29א לחוק התחרות, סעיף 29א(ב) לחוק התחרות מפרט ארבע התנהגויות ופעולות של בעל מונופולין, המקימות חזקה כי ניצל את מעמדו לרעה. החזקה הרלוונטית לעניינו שבסעיף 29א(ב)(3) עניינה בקביעת תנאי התקשרות שונים לעסקות דומות אשר עשויים להעניק ללקוחות או לספקים מסוימים יתרון בלתי הוגן כלפי המתחרים בהם.

בית המשפט קבע כי המדובר בחזקה חלוטה, אשר מתקיימת בנסיבות העניין.

נקבע כי העסקאות בין חברת נשר ליצרניות הגדולות ובין חברת נשר ללקוחותיה הקטנים יותר דומות במהותן, ועל כן, מתן הנחות ניכרות ליצרניות הגדולות מהווה הפרה של חוק התחרות. בית המשפט דחה את טענתה של חברת נשר כי בשל השוני הטמון בכמויות שסופקו בעסקאות אין מדובר על עסקאות דומות, והבהיר שחוק התחרות אינו קובע כי העסקאות צריכות להיות זהות אלא דומות.

עוד נקבע כי העסקאות שערכה חברת נשר עם היצרניות הגדולות כללו תנאי התקשרות שונים נוספים (מלבד המחיר), כאשר התנאים שניתנו להן עשויים להעניק להן יתרון על פני מתחרותיהן, כדוגמת התובעת.

בפסק הדין נקבע כי מכלול הנסיבות בהתנהלותה של חברת נשר מלמד שהתנאי בדבר היותו של היתרון "בלתי הוגן" מתקיים גם הוא. כך, הנחת הכמות שהעניקה נשר ליצרניות לא הייתה הנחת כמות "טהורה", שככלל נחשבת למותרת למונופולים (למשל, לאור חיסכון בעלויות לחברת נשר בעקבות רכישות גדולות שמבצעים לקוחותיה). כך, ההטבות ופרטיהן היו ידועים רק ללקוחות הגדולים; חברת נשר קבעה הנחות רטרואקטיביות; חברת נשר נתנה הנחות פרטניות נוספות, ואף לא הייתה אחידות בהנחות לגבי כלל הלקוחות לפי היקפי המלט שנרכש על ידם מחברת נשר. כמו כן, הפער בין מחיר המלט כפי שנמכר ליצרניות הגדולות ובין המחיר ללקוחותיה הקטנים של נשר, היה משמעותי.