מיסוי אופציות שהוענקו לדירקטור בחברה

 

ביום 19.1.2017 נתן בית המשפט העליון פסק דין בשאלת אופן המיסוי של אופציות שהוענקו לדירקטור בחברה בתמורה לפועלו בתפקיד.

במקרה זה דן בית המשפט בעניינו של רופא מומחה אשר כיהן כדירקטור בחברה ציבורית בתחום התעשייה הרפואית בין השנים 2010-1991. בסוף שנת 2003 מימש הדירקטור אופציות שקיבל בשנים 1996-1994 (בטרם הוחל סעיף 102 לפקודה גם על דירקטורים, בשנת 2003) לרכישת מניות החברה לפי מחיר המנייה בבורסה ביום הענקתה. בתחילת שנת 2004 מכר הדירקטור את מרבית המניות שהתקבלו בידו אגב המימוש. הן המימוש והן מכירת המניות דווחו לפקיד השומה כעסקאות הוניות החייבות בשיעור מס החל על רווחי הון.

פקיד השומה דחה את הדיווח וערך לדירקטור שומה שלפיה על מימוש האופציות חל סעיף 3(ט)(1)(ב) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], שענינו מיסוי אופציות שקיבל אדם ממי שהוא מספק לו שירותים, ולפיו יש למסות את ההכנסה ממימוש האופציות כהכנסה פירותית מעסק או משלח יד במועד המימוש, ולא כרווח הון. המניות שהתקבלו אגב המימוש מהוות נכס הון שמכירתו תהיה חייבת במס רווחי הון.

בערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי טען הדירקטור כי סעיף 3(ט)(1) לפקודה אינו חל בעניינו, מאחר שהוא לא נופל בגדר החלופות המנויות בו, כעובד של החברה או כמי שמנהל עסק של מתן שירותי ניהול, וכי עיסוקו כדירקטור אינו משלח ידו. עוד נטען כי סעיף 3(ט)(1) אינו מהווה מקור חיוב עצמאי להטלת מס בפקודת מס הכנסה, אלא רק כ”מבהיר, מכמת ומסווג” את ההכנסה מהמקורות המנויים בו. פקיד השומה טען מנגד כי הדירקטור נחשב ל”דירקטור מקצועי” בשל הקשר בין מומחיותו לבין תחום עיסוקה של החברה, ומשכך פועלו כדירקטור עולה כדי עסק או משלח יד. עוד נטען כי יש לתת פרשנות מרחיבה לסעיף 3(ט)(1) לפקודה, ויש להחילו דווקא על מקרים כגון אלו, שבהם קיים קושי בהערכת שווי ההטבה במועד הענקתה.

בית המשפט המחוזי קיבל את ערעורו של הדירקטור ופסק כי פעילותו אינה עולה כדי עסק או משלח ידו וכי יש להחיל בגין סעיף 3(ט)(1) גישה פרשנית מצמצמת, שמוגבלת רק להכנסות שבחלופות המנויות בו. בהתאם לכך נפסק כי האופציות שבידי הדירקטור ימוסו ביום הענקתן לפי סעיף 2(10) לפקודה, כהכנסה פירותית ממקור אחר, ובמועד המימוש יסווג אירוע המס כרווח הון. פקיד השומה הגיש ערעור לבית המשפט העליון וטען כי בית המשפט המחוזי שגה בקביעתו כי סעיף 3(ט)(1) אינו חל בעניינו של הדירקטור, תוך שהוא מדגיש את אי-סחירותן של האופציות שקיבל הדירקטור (עקב קיומה של מגבלת עבירוּת), שמקשה על אמידת שוויין ביום הענקתן, בשונה מאופציות סחירות.

בית המשפט העליון קיבל את הערעור וקבע כי ניתן לסווג באמצעות סעיף 3(ט)(1)(ב) גם הכנסות שלא היו בהכרח מסווגות בדרך כלל על פי המקורות המנויים בסעיף 2(1) לפקודה (עסק ומשלח יד), שמהווה את מקור החיוב. בית המשפט נימק את קביעתו בכך שפעילותו של דירקטור בחברה שבעבורה הוא מקבל אופציות, תיחשב למתן שירות, לפחות לעניין סעיף 3(ט) לפקודה, ומשכך יש להכליל דירקטורים בגדר קבוצת נותני השירות, ללא הבדל בין דירקטור “מקצועי” לדירקטור “רגיל”. לפיכך, נפסק כי ההכנסה מן האופציות שהוענקו לדירקטור תמוסה על פי סעיף 3(ט)(1)(ב) לפקודה, דהיינו – הכנסה רגילה (ולא רווח הון) המתקבלת במועד מימוש האופציות.

נבהיר כי כיום קובע סעיף 102 לפקודת מס הכנסה, כנוסחו מיום 1.1.2003, הסדר למיסוי הוני של אופציות אשר מעניקה חברה לעובדיה, ובכלל זה לדירקטורים שאינם בעלי שליטה. הקביעות שבפסק הדין חשובות, מקום שסעיף 102 לפקודה אינו חל, הן לסיווג הכנסתו של דירקטור והכנסות מסוגים אחרים לצורך קיזוז הפסדים והן ביחס לתחולתו של סעיף 3(ט) לפקודה בהתייחס לסוגי הכנסות שאינן מצוינות במפורש בסעיף.

Leave a Comment