ביום 24.4.2018 נתן בית המשפט העליון פסק דין[1] אשר הכיר באפשרות להחיל את כלל שיקול הדעת העסקי על החלטת הדירקטוריון האם להפעיל את כוח התביעה של החברה.

במקרה הנדון המערער הוא מייסד חברה אשר מכר את עיקר אחזקותיו בה וכעת מהווה בעל מניות מיעוט באותה חברה ובחברה נוספת, שאליה העבירה החברה שייסד את מירב פעילותה. המערער, אשר ניהל בעבר את החברה שאותה ייסד, פנה אליה בדרישה שהחברות יגישו תביעה כנגד התעשייה האווירית בשל הפרת חוזה. הנהלת החברות דרשה מהמערער להמציא לה מסמכים נוספים ולאחר שהמערער סירב, נדחתה בקשתו להגיש תביעה כאמור. כשנתיים לאחר מכן התחלפה ההנהלה בחברות והמערער פנה בשנית בבקשה להגיש את אותה התביעה, אך גם דרישה זו נדחתה משום שהמערער עדיין לא העביר לחברה את המסמכים המבוקשים. המערער פנה למחלקה הכלכלית בבית המשפט המחוזי בבקשה לאישור תביעה נגזרת בשם שתי החברות[2]. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה, תוך שהוא קובע כי על החלטות מסוג זה חל כלל שיקול הדעת העסקי.

כלל שיקול הדעת העסקי (the Business Judgment Rule) נוצר בפסיקה האמריקאית והוטמע במשפט הישראלי בשנים האחרונות. הכלל מעניק "חזקת תקינות" להחלטות הדירקטוריון במקרים שבהם ההחלטות התקבלו בהליך תקין, כלומר מקום שהדירקטוריון לא היה נגוע בניגוד עניינים, קיבל החלטה מיודעת ומושכלת ופעל בתום לב. במקרים אלו החלטות הדירקטוריון ייהנו מחסינות על מנת למנוע התערבות שיפוטית בהחלטות עסקיות ובמטרה לאפשר לדירקטוריון ליטול סיכונים עסקיים, למנוע תביעות סרק והצפה של בתי המשפט ולמנוע זליגת מידע פנימי של החברה בהליכי ליטיגציה.

בפסק הדין בית המשפט העליון אשרר את החלטת בית המשפט המחוזי וקבע לראשונה כי החלטה להפעיל או שלא להפעיל את כוח התביעה של החברה היא החלטה עסקית ככל החלטה אחרת, ולפיכך כלל שיקול הדעת העסקי יכול לחול עליה.

המקרה השכיח שבו תוגש בקשה לאישור תביעה נגזרת הוא מקרה שבו יש לחברה עילת תביעה לכאורית כנגד נושא משרה בה, ואז החלטת הדירקטוריון שלא לפעול תהיה ברוב המקרים מטבעה נגועה בניגוד עניינים וכלל שיקול הדעת העסקי לא יחול. עם זאת, בית המשפט העליון קבע כי כל מקרה ייבחן לגופו, וככל שתנאי הסף של כלל שיקול הדעת העסקי יחולו, כך תחול גם "חזקת התקינות".

במקרה הנדון כלל שיקול הדעת העסקי לא הוחל משום שנמצא ניגוד עניינים, שאותו בית המשפט הגדיר כקל, בין מוטב בעלת השליטה בחברה לבין התעשייה האווירית.

אומנם במקרה זה נפסק כי החלטת החברה היא סבירה לאחר בחינת העניין לגופו לנוכח ניגוד העניינים הקיים, אך לפסק הדין חשיבות רבה משום שהוא מאפשר להחיל את כלל שיקול הדעת העסקי על החלטות החברה האם להפעיל או שלא להפעיל את כוח התביעה של החברה, מקום שמקבלי ההחלטה אינם נגועים בניגוד עניינים (כאמור, בכפוף לכך שההחלטה הייתה מיודעת ומושכלת ונתקבלה בתום לב).

^{[1] ע"א 4857/16 אפרים מנשה נ' יווז'ין אייר בע"מ.}

^{[2] תביעה נגזרת היא "תובענה שהגיש תובע בשם חברה בשל עילת תביעה שלה". הגשתה טעונה אישור בית המשפט בהתאם להוראת סעיף 198 לחוק החברות, התשנ"ט-1999.}