יישוב ההלכה בעניין פרשנות חוזים

בפסק דין שניתן בחודש נובמבר 2019[1] (ראו עדכון בניוזלטר של חודש דצמבר) קבע בית המשפט העליון כי בעת פרשנות חוזה יש להיצמד ללשון החוזה, כך שהיא זו שתכתיב את פרשנותו, מאחר שהחוזה בין הצדדים ממצה את טיב מערכת היחסים בין הצדדים. 

בעקבות מתן פסק הדין נשמעו בקהילה המשפטית קולות שלפיהם פסק הדין נוגס ב”הלכת אפרופים”[2], הקובעת כי בעת פרשנות חוזה בית המשפט אינו מחויב להיצמד בדווקנות ללשון החוזה, והוא רשאי לפרש את לשון החוזה בהתאם לכוונות הצדדים, שחזקה כי הן מושתתות על הגינות, תום לב וסבירות. למעשה, הלכת אפרופים מעניקה לבית המשפט כוח רב בפירוש החוזה על-ידי יציקת חיובים וזכויות לחוזה על בסיס שיקולים נורמטיביים.

לבית המשפט העליון הוגשה בקשה לקיום דיון נוסף[3] בטענה כי בפסק הדין נקבע, בין היתר, כי חוזה יפורש בהתאם לסיווגו, וכי קביעה זו עומדת בסתירה להלכות קודמות (בין היתר, אפרופים).

בית המשפט העליון דחה את הבקשה ופסק כי הקביעה שלפיה “לא כל החוזים נולדו שווים” לא מהווה חידוש הלכתי המצדיק קיומו של דיון נוסף, אפשרות השמורה למקרים חריגים ונדירים בלבד. הנשיאה חיות ציינה כי ניתן למצוא בפסיקה לאורך השנים התייחסויות לא מועטות לכך שהעקרונות הפרשניים שנקבעו בהלכת אפרופים עשויים להיות מיושמים באופן שונה בהינתן סוג החוזה ונסיבות כריתתו.

עוד נפסק כי למרות שתוצאת פסק הדין מוסכמת על שלושת שופטי ההרכב, כל אחד מהם הגיע אליה בדרך שונה. משיש בפסק הדין הסכמה ביחס לתוצאה אך הנמקות שונות הובילו אליה, לא ניתן לקבוע כי נקבעה בו הלכה, לא כל שכן הלכה גלויה ומפורשת.

לבסוף ציין בית המשפט כי הלכת אפרופים ושורת פסקי הדין שנפסקו בעקבותיה קובעים כי על בית המשפט לעשות כל שניתן על מנת להתחקות אחר אומד הדעת הסובייקטיבי של הצדדים לחוזה, ולהישמר ככל הניתן מלקרוא לתוך החוזה תניות חדשות, שמא ימצא עצמו בית המשפט כותב עבור הצדדים חוזה שהם מעולם לא התכוונו להתקשר בו. בבואו של בית המשפט ליישם עקרונות אלה ולאתר את אומד דעת הצדדים, שמור ללשון החוזה תפקיד מרכזי וחשוב בתהליך הפרשני. הלשון תוחמת את גבולות הפרשנות של הטקסט החוזי וחזקה כי פרשנות החוזה תואמת את המשמעות הפשוטה והטבעית של הכתוב בו בהתחשב בהקשרו הכללי.

כך למעשה קבע בית המשפט העליון כי הלכת אפרופים עומדת בעינה ויישב את פסק הדין שניתן בנובמבר 2019 עם ההלכה הקיימת.

[1] ע”א 7649/18 ביבי כבישים עפר ופיתוח בע”מ נ’ רכבת ישראל בע”מ (פורסם בנבו, 20.11.2019).

[2] ע”א 4628/93 מדינת ישראל נ’ אפרופים שיכון ויזום (1991) בע”מ, פ”ד מט(2) 265 (1995).

[3] דנ”א 8100/19 ביבי כבישים עפר ופיתוח בע”מ נ’ רכבת ישראל בע”מ.

המידע שלעיל הוא מידע כללי בלבד. הוא אינו חוות דעת משפטית או ייעוץ משפטי, ואין להסתמך עליו. כל הזכויות שמורות למשרד צמח שניידר ושות’, עורכי דין.