טיוטת גילוי דעת בעניין הסדרי הכתבת מחיר אנכית (הכתבת מחיר על-ידי ספק לקמעונאי ולמפיץ)

 

ביום 12.1.2017 פרסמה רשות ההגבלים העסקיים טיוטת גילוי דעת בעניין הסדרי הכתבת מחיר אנכית, קרי הסדרים שבהם גורם אחד בשרשרת האספקה של טובין (למשל, הספק) מכתיב לגורם הנמצא בשלב עוקב בשרשרת האספקה (למשל, הקמעונאי) את המחיר שבו יציע השני את הטובין. הסדרים אלו נודעים כהסדרי “Resale Price Maintenance” (“RPM”). טיוטת גילוי הדעת עוסקת בעיקר בהסדרים הקובעים רמת מחיר מזערית שבה מותר להציע את המוצר (“RPM Minimum”) ורמת מחיר קבועה (“RPM Fixed”). לשני סוגי הסדרים אלו נתייחס להלן[1].

הרקע לפרסום טיוטת גילוי הדעת הוא פסק הדין בעניין שופרסל שניתן בחודש אוגוסט 2015[2]. עד לפסק הדין, הסברה המקובלת הייתה שהסדרי RPM נחשבים באופן גורף להסדרים כובלים ועל כן אסורים. פסק הדין בעניין שופרסל שינה את הדין בקובעו כי הסדרי RPM אינם מסווגים כשלעצמם כהסדרים כובלים, אלא חוקיותם נבחנת בהתאם למידת החשש לפגיעה בתחרות שהם מעוררים[3].

על פי טיוטת גילוי הדעת, נקודת המוצא היא שתוצאתו הישירה של הסדר RPM היא הגבלת התחרות התוך-מותגית (תחרות על שיווק אותו המוצר) ביחס למחיר המוצר. בהינתן נקודת מוצא זו, הרשות להגבלים עסקיים תבחן הסדריRPM  אלו בעין קפדנית במיוחד.

טיוטת גילוי הדעת בחנה בין היתר הסדרי RPM הנוגעים למקטע הקמעונאי (כלומר, הסדרי RPM בין ספק לבין קמעונאי או גורם אחר המשווק מוצרים ישירות לצרכנים). מעצם טיבו, הסדר RPM אפקטיבי הנוגע למקטע הקמעונאי מגביל את התחרות התוך-מותגית באותו מקטע וככלל קובע מחיר גבוה יותר לצרכן עבור המוצר שבהסדר בהשוואה למצב בהיעדר הסדר RPM.

לפיכך, טיוטת גילוי הדעת קובעת כי הסדרי RPM הנוגעים למקטע הקמעונאי ייחשבו ללגיטימיים רק בהתקיים שני תנאים מצטברים: הראשון, שההסדר אינו נוגע לשוק שבו מידה מועטה של תחרות או שמתקיים בו חשש לתיאום בין השחקנים הפועלים בו; והשני, שההסדר נדרש לצורך קידום התחרות הבין-מותגית, באופן המיטיב עם ציבור הצרכנים (למשל, אם ההסדר מייצר את התנאים הכלכליים המאפשרים לספק לדרוש השקעה בתצוגה ובמוכרים במידה הרצויה, השקעה שעשויה להגביר את תועלת הצרכנים מהמוצר). ככל שמאפייני השוק מצביעים על מידה פחותה של תחרות בשוק, כך תידרש הצדקה מובהקת יותר ומשמעותית יותר, הנובעת באופן ישיר וקונקרטי מהסדר ה-RPM.

הסדרים אשר אינם נוגעים למקטע הקמעונאי, דוגמת הסדרים בין ספק למפיץ שמשמש חוליית ביניים עצמאית בין הספק לקמעונאי, ייבחנו בהתאם לאופי היחסים שבין הספק לבין המפיץ. ככל שהספק נושא במרבית הסיכונים הכרוכים בשיווק המוצרים, הסדר RPM בינו לבין מפיץ ייחשב לגיטימי, בהנחה שהתחרות התוך-מותגית במקטע השיווק וההפצה ממילא מוגבלת ביותר.

טיוטת גילוי הדעת פורסמה להערות הציבור וניתן להעביר הערות ביחס אליה עד ליום 22.2.2017.


[1] למען הנוחות נתייחס לשני ההסדרים כ-“RPM”, אף שקיימים סוגים נוספים של RPM שאינם נדונים להלן.

[2] ע”פ 5823/14 שופרסל בע”מ נ’ מדינת ישראל (פורסם בנבו, 10.8.2015).

[3] כדי לקבוע האם הסדר RPM כלשהו הוא הסדר כובל יש להשתמש במבחן הקבוע בחוק: סעיף 2(א) לחוק ההגבלים העסקיים, התשמ”ח-1988 קובע כי הסדר כובל הוא “הסדר הנעשה בין בני אדם המנהלים עסקים, לפיו אחד הצדדים לפחות מגביל עצמו באופן העלול למנוע או להפחית את התחרות בעסקים בינו לבין הצדדים האחרים להסדר, או חלק מהם, או בינו לבין אדם שאינו צד להסדר”.

Leave a Comment