לפי דיני ההגבלים העסקיים, הסכם בין שני צדדים יהווה "הסדר כובל" אם הוא נעשה בין בני אדם המנהלים עסקים ובמסגרתו לפחות אחד הצדדים מגביל את עצמו באופן שעלול להפחית או למנוע את התחרות בעסקים בינו לבין הצד האחר להסכם, או בינו לבין אדם שאינו צד להסכם. בעניין הנדון[1] טענה הספקית כי הסכם ההפצה מהווה הסדר כובל ועל כן דינו בטלות מידית.

נהוג להבחין בין שני סוגים של הסדרים – הסדר "אופקי", בין מתחרים בשוק (למשל בין שני ספקים או בין שני יצרנים); והסדר "אנכי", בין צדדים שנמצאים בצדדים שונים בשרשרת המסחר (למשל הסדר בין משווק לבין קמעונאי). הסדר אופקי הוא זה שבליבת דיני ההסדרים הכובלים מאחר שקיים בו חשש ממשי לפגיעה בתחרות שתוביל, בסופו של יום, לפגיעה בצרכן.

בעניין הנדון טענה הספקית שהסכם ההפצה הוא הסדר "אופקי", בין מתחרים, מאחר ששתי החברות הן יבואניות ומשווקות של משקאות אלכוהוליים, המתחרות בשוק המשקאות האלכוהוליים בכלל ובשוק הוודקה בפרט.

בית המשפט דחה את הטענה וקבע כי הסכם ההפצה מהווה הסדר אנכי ולא הסדר אופקי. הגם ששני הצדדים הם יבואנים של מותגי וודקה, לא היה מדובר בהסכם בין שתי יבואניות ככאלו אלא בהסכם הפצה בין הספקית כיבואנית לבין חברה יבואנית אחרת, בכובעה כמפיצה. כמו כן, בית המשפט קבע כממצא עובדתי כי בעת חתימת הסכם ההפצה הספקית לא הייתה מסוגלת להפיץ את מוצרי ואך גוך באופן עצמאי, וזו אחת הסיבות שהתקשרה עם המפיצה. מכאן, שהצדדים לא היו מתחרים בפוטנציה בעת חתימת הסכם ההפצה; באותו מועד האינטרסים שלהם היו שונים, ולמעשה נוגדים אחד את השני.

הספקית הוסיפה וטענה שתניית הבלעדיות בהסכם ההפצה לבדה מהווה הסדר כובל. לטענתה, במסגרת הסכם ההפצה נקבע מפורשות מה יהיה המחיר שבו תמכור המפיצה את מוצרי הספקית ללקוחותיה, מה תהיה עמלת ההפצה ומה יהיה המחיר שבו תמכור הספקית למפיצה את המוצרים. לטענתה, למעשה מדיניות המחירים וההנחות נקבעה מראש כך שנוצרה כבילת מחירים העולה כדי הסדר כובל אסור.

בפועל, הסכמי הפצה רבים כוללים תניית בלעדיות. תניית בלעדיות נחשבת לנוהג מקובל ולעיתים רבות היא אף מיטיבה עם הצרכנים. ככלל, הסדר הפצה בלעדית יהווה הסדר כובל באותם מקרים שבהם הוא עלול לפגוע במידה משמעותית בתחרות בענף כלשהו – הענף של המפיץ או של הספק. בעניין הנדון בית המשפט פסק כי התחרותיות בענף המדובר לא נפגעה כלל. בתקופת הסכם ההפצה נכחו בשוק מספר מפיצים אשר כל אחד מהם החזיק במספר מותגים שונים. הסכם ההפצה שיפר את יכולתה של הספקית להגיע לנקודות מכירה רבות, שאלמלא הסכם ההפצה לא הייתה מגיעה אליהן, ואף העשיר את מבחר המשקאות ללקוחותיה של הספקית. הגדלת ההיצע תורמת לתחרותיות, ובאופן זה מיטיבה עם הצרכנים.

טענה נוספת שהעלתה הספקית הייתה כי תניית איסור ייבוא מקביל שבהסכם ההפצה (שלפיה התחייבה המפיצה לרכוש את המוצרים מושא ההסכם אך ורק מהספקית) מהווה הסדר כובל. בית המשפט דחה את הטענה וקבע כי הכבילה שבתניה האמורה מתייחסת למפיצה בלבד, ואיננה מונעת מצד שלישי אחר לפעול במסגרת של ייבוא מקביל. הדרישה כי בתקופת הסכם ההפצה המפיצה תרכוש את מוצרי ואן-גוך מידי הספקית בלבד היא דרישה הגיונית מבחינה כלכלית ועסקית, אשר אינה עולה כדי כבילה המהווה הסדר כובל.

טענה אחרונה שהעלתה הספקית בהקשר זה היא כי סעיף בהסכם ההפצה, אשר חייב את המפיצה לחשוף בפני הספקית את הנתונים הקשורים למכירה וההפצה של המוצרים מושא ההסכם, מהווה הסדר כובל. לטענתה, העברת מידע בין מתחרים, ובמיוחד מידע על אודות מחירים, מקל על תיאום בין הצדדים להסכם ואף יכול לעלות כדי הסדר כובל בפני עצמו מאחר שמתחרים אינם אמורים להעביר ביניהם מידע רגיש על מחירים וכמויות. בית המשפט דחה את הטענה ופסק כי העברת מידע בנוגע למוצרים מושא ההסכם אינה מהווה כבילה אסורה לפי החוק, אלא מדובר בדרישה לגיטימית שנועדה לספק לשני הצדדים מידע על אופן קיומו של הסכם ההפצה ולאפשר להם לשפר את ביצועיהם.

^{[1] ת"א 35723-02-15 הכרם – משקאות חריפים בע"מ ואח' נ' ארודן בע"מ.}