ביום 25.1.2018 נתן בית המשפט העליון פסק דין[1] העוסק בשאלה מהם גבולותיה של "חזקת המתנה" ועל מי חל הנטל הראייתי בהוכחת מתנה.

באותו מקרה דובר על אישה מבוגרת (המבקשת) אשר התיידדה עם אדם שהיה מסייע לה בעניינים שונים (המשיב), מבלי שיש ביניהם קשר משפחתי. השניים הכירו לאחר שהמשיב ביצע תיקונים שונים בביתה, כאשר במשך הזמן הקשר ביניהם התחזק והם הפכו לידידי נפש. בשלב מסוים העבירה המבקשת שיק על סך 150,000 ש"ח למשיב לצורך פירעון חוב שרבץ עליו. לטענת המבקשת המשיב התחייב לפרוע את חובו כלפיה בהמשך באותה שנה, בעוד שלטענת המשיב בשום שלב המבקשת לא אמרה לו כי מדובר בהלוואה, אלא הכספים היו בגדר מתנה. בית המשפט נדרש לדון בשאלה האם המשיב קיבל מהמבקשת מתנה או הלוואה.

כלל בסיסי במשפט הישראלי הוא כי תובע נדרש להוכיח את תביעתו, ונטל הראיה מוטל עליו. עם זאת, בתביעות השבה שבהן הנתבע מודה בקבלת הכספים, הנטל עובר אליו להוכיח שהיה מדובר במתנה ולא בהלוואה.

בדין הישראלי קיימת "חזקת המתנה" החלה במקרים שבהם התובע הוא "קרוב קרוב" (כמו הורה) של מקבל הכסף. במקרים אלו החזקה קובעת כי הכסף הועבר במתנה, והנטל מוטל על כתפי ה"קרוב" להוכיח כי הכסף הועבר למקבל כהלוואה. עם זאת, כאשר נותן המתנה אינו קרוב קרוב, החזקה לא חלה ונטל ההוכחה יהיה על המקבל להוכיח שמדובר במתנה.

בכל המקרים המנויים לעיל החזקה היא רק נקודת הפתיחה, והיא ניתנת לסתירה.

הרציונל מאחורי חזקת המתנה הוא שכאשר עסקינן ביחסי קרבה המתאפיינים בדאגת הנותן לצרכיו של המקבל, מטבע הדברים יתבצעו העברות של כסף או נכסים בין הנותן לבן חסותו. הנסיבות וטיב היחסים בין הצדדים מצביעים לרוב על כך שהעברות אלו נועדו להיות מתנה, אלא אם כן תיסתר החזקה. במקרים כאלה הצדדים בדרך כלל לא חותמים על מסמך משפטי שמבהיר את סיווג העסקה (כמתנה או כהלוואה). בית המשפט ציין כי התנהגות זו איננה נובעת בהכרח מחוסר זהירות, אלא מהאופי המיוחד של היחסים בין הצדדים.

בתי המשפט דנו לאורך השנים במקרים שבהם ניסו נתבעים לטעון לתחולת החזקה גם כאשר הזיקה בין מעביר הכספים למקבלם לא הייתה של הורה וילד. בית המשפט אזכר בפסק הדין מספר מקרים שכאלו ופסק כי יש להיצמד למבחן של זיקה בין הנותן והמקבל המאופיינת בדאגה לצרכיו של המקבל (כגון ביחסי הורה וילד). אין זה עניין רק של קרבה, אלא טיבה, ונדרש מצב מובנה של דאגה לצרכי המקבל. בית המשפט ציין כי חזקת המתנה עשויה לקום גם בקבלת כספים מקרוב שאינו הורה, ואף אינו קרוב משפחה, שבהם המאפיין של הקשר הוא חיוב לדאגה לרווחתו הכלכלית של המקבל.

בענייננו פסק בית המשפט כי היחסים בין המבקשת למשיב אינם עולים, ואף אינם מתקרבים, לכדי יחסי הקרבה המיוחדים המקימים את חזקת המתנה, ולפיכך הנטל להוכיח את טענת ההגנה בדבר קיומה של מתנה מוטל על המשיב. המשיב לא הוכיח פוזיטיבית שאכן מדובר במתנה, ומכאן שמדובר בהלוואה ועליו להשיב את הכסף.

^{[1] רע"א 8068/16 שרה קטן נ' אילן כהן.}