ביום 3.5.2017 נתן בית המשפט המחוזי מרכז (לוד) החלטה אשר דנה בחובתם של יצרן זר ומשווק לעמוד בהוראות הדין הישראלי בעניין סימון טובין.

סעיף 17 לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981, וצו הגנת הצרכן (סימון טובין), התשמ"ג-1983, מחייבים סימון טובין הנמכרים בארץ בעברית. סעיף 3 לצו קובע את הפרטים המחויבים בסימון, וביניהם: ארץ הייצור של הטובין, שם היבואן ומענו, הוראות האזהרה של המוצר, שם המוצר וכינויו המסחרי, הוראות שימוש במוצר ועוד.

בענייננו הוגשה בקשה לאישור תביעה ייצוגית נגד יצרנית מחסניות הדיו HP והיבואניות שלהן לישראל, אשר לפי הנטען שיווקו אותן במשך שנים כשעל גבי האריזה סימון בשש שפות שונות, אך לא בעברית, ובכך הפרו את ההוראות המחייבות סימון טובין הנמכרים בארץ בעברית. המשיבות הודו בהפרה, ועם קבלת בקשת האישור הודיעה HP כי תתקן את הסימון ותצרף למוצרים שיובאו לישראל פתקית, אשר תכלול את המידע הדרוש בשפה העברית.

בית המשפט דן בשאלת הגורם הנושא באחריות להפרת חובת הסימון. ככלל, חובת הסימון מוטלות בדיני הגנת הצרכן הישראליים על "עוסק", מונח המוגדר בסעיף 1 לחוק כ"מי שמוכר נכס או נותן שירות דרך עיסוק, כולל יצרן". נפסק כי הגדרה זו רחבה דיה על מנת לכלול הן את המשווק והן את היצרן. לפיכך, בין אם הייצור נעשה בישראל ובין אם לאו, ובין אם היצרן פעיל בישראל ובין אם לאו, בעת שהיצרן התקשר עם משווקים בהסכמים שכל תכליתם היא שיווק מוצריו בישראל, חלה עליו חובת סימון המוצרים (כמו גם חובות אחרות מדיני הגנת הצרכן).

בית המשפט פסק שהמבקש עמד בנטל המוטל עליו להצדיק ניהול התובענה כייצוגית ביחס לשני סעדים:

ראשית, נפסק כי הפרת חובת הסימון בעברית פוגעת בנוחותו של הצרכן הישראלי הממוצע, ועל כן מקנה לו עילת תביעה נזיקית. ככל שההפרה חמורה יותר, היקפה נרחב יותר והאשם גבוה יותר – כך יגדל סכום הפיצוי שישלם המפר. בענייננו נפסק כי ההפרה הנטענת היא משמעותית בכל שלושת המישורים: מחסניות הדיו לא סומנו כלל בעברית; היקף המכירות הוא גבוה מאוד, ועומד על מיליונים רבים של מוצרים שנמכרו ללא סימון בעברית; ואף ביחס לאשם ספק אם ניתן לייחס ליצרנית ולמשווקות תום לב. מכאן נפסק כי לא ניתן להסתפק בסעד כספי סמלי, אלא יש לקבוע סעד ממשי ומשמעותי.

הסעד הנוסף מתייחס לסכומים שהיצרנית והמשווקות חסכו במהלך השנים בעקבות אי-העמידה בהוראות החוק הישראלי לעניין סימון מוצרים. בהתאם לדיני עשיית העושר ולא במשפט, חסכון שהופק מהפרת חובה כלפי התובע עשוי להיות בר תביעה. בענייננו בית המשפט פסק כי באופן עקרוני, יש בסיס משפטי לתביעה המבוססת על חסכון בהוצאות שהושג בעקבות הפרת חובת סימון הטובין.