אחריותו של בעל שליטה בחברה בעת מכירת השליטה

ביום 18.6.2020 נתן בית המשפט העליון פסק דין[1] המשרטט את גבולותיה של חובת ההגינות המוטלת על בעל שליטה ביחס לפעולותיו כלפי החברה, בייחוד במקרים של “מכירה חובלת” (מכירת מניות השליטה בתנאים המפקירים את החברה לסכנה של “שוד” משאביה).

במקרה הנדון קבוצת אנשי עסקים רכשה את השליטה בחברה מבעל השליטה בה. עם רכישת השליטה פעלו אנשי העסקים להעברת כספים מתוך החברה, מבלי שעסקאות אלה לוו בהליכי הדיווח והאישורים הנדרשים על-פי דין. לבסוף החברה קרסה ומונה לה מנהל מיוחד. לבית המשפט המחוזי הוגשה תביעה, בין היתר נגד בעל השליטה, בטענה כי יש להטיל עליו אחריות בגין מכירת שליטתו בחברה לאנשי העסקים, שלמעשה הובילה לקריסתה של החברה. בית המשפט המחוזי דחה את התביעה ועל החלטה זו הוגש ערעור לבית המשפט העליון.

חוק החברות מטיל על בעל שליטה בחברה את החובה לפעול בהגינות כלפיה. מקובל למקם חובה זו בין “חובת תום הלב” המוטלת על כל בעל מניות באשר הוא, שפעילותו בחברה נעשית ביחס ולטובת נכס שבבעלותו (מניות), לבין “חובת האמונים” המוטלת על נושאי משרה בחברה, אשר מחויבים לפעול אך ורק לטובת החברה ולהימנע מכל פעולה שיש בה ניגוד עניינים. היות שבעל השליטה בחברה מוגדר כמי שיש לו את היכולת לכוון את פעילותה, למעשה הוא בעל היכולת להשפיע לא רק על נכסיו הפרטיים (בדומה לבעלי מניות אחרים), אלא גם על נכסיהם של אחרים (בדומה לנושאי משרה).

דעת הרוב בפסק הדין, שנכתבה על ידי השופטת וילנר, קבעה כי הכלל הראוי והמאוזן ביותר הוא כי האחריות בגין הפרת חובת ההגינות תוטל על בעל שליטה בגין מכירה חובלת, אם ידע (או עצם את עיניו מלדעת) על קיומן של נסיבות אשר אדם סביר שהיה יודע על קיומן היה צופה ברמת ודאות גבוהה כי כתוצאה מהמכירה תתמוטט החברה. על-פי כלל זה, יש לבחון את מצבו הנפשי של בעל השליטה בעת הליך מכירת השליטה, כלומר האם מבחינה סובייקטיבית בעל השליטה צפה, או נמנע מלבדוק, את נזקי החברה כתוצאה ממכירתה לרוכש. לצד זאת ולאור ידיעתו בפועל, יש לערוך גם בחינה אובייקטיבית שבמסגרתה יש לברר האם חרג מסטנדרט ההתנהגות סביר המצופה ממנו כבעל שליטה בחברה.

עוד נקבע כי אין לייחס משמעות למצבו התודעתי של הרוכש בעסקת המכירה בבחינת אחריותו של בעל השליטה, שכן מרכז הכובד באחריות צריך להתמקד בתוצאה ההרסנית של המכירה. בהמשך לכך, קבעה דעת הרוב כי האחריות תוטל רק במקרים שבהם החברה הגיעה בפועל למצב של חדלות פירעון, זאת משיקולי ודאות משפטית ובמטרה למנוע פתיחה בהליכים משפטיים בשלבים מוקדמים מידי, שבהם עוד יש סיכוי להציל את החברה ולהחזירה לרווחיות.

בענייננו נפסק כי אין להטיל אחריות על בעל השליטה בגין הפרת חובת ההגינות, בין היתר מאחר שלא הוכח כי הייתה לו ידיעה הנוגעת לתוכניות הרוכשים בקשר לחברה לאחר רכישתה. כמו כן, הוכח כי בעל השליטה ערך בדיקות סבירות להפגת חששות של אחרים שנוצרו במסגרת הליך המכירה, ובכך נהג כבעל שליטה סביר.

השופטת ברק-ארז, שהצטרפה לתוצאת פסק הדין, הציגה גישה מרחיבה יותר בציינה שאין להגביל את הטלת האחריות על בעל שליטה במכירה חובלת למצבים של ידיעה פוזיטיבית ועצימת עיניים בלבד, אלא יש לכלול גם מצבים של “פזיזות”, המתאפיינים בנטילת סיכון בלתי סביר ואדישות כלפי התוצאה.

השופט יוסף אלרון, שהצטרף לתוצאת פסק הדין אך נמצא בדעת מיעוט ביחס לנימוקים, קבע כי לא חלה חובה על בעל שליטה המוכר את שליטתו להידרש לכישוריו העסקיים של הרוכש, אף אם מתעורר ספק בעניין. כך, במקרים שבהם הרוכש בזז את נכסי החברה, בעל השליטה לא יחוב בגין כך בהפרת חובת ההגינות כלפי החברה, אלא אם כן הרוכש התכוון לעשות זאת כבר במועד ביצוע העסקה. על כן, די בכך שלא הוכח שלרוכשים הייתה כוונת זדון לבזוז את נכסי החברה במועד העסקה להעברת השליטה לידיהם, כדי לקבוע כי בעל השליטה לא הפר את חובת ההגינות שבה הוא חב כלפי החברה, כאשר מכר את שליטתו בה.

[1] ע”א 7657/17 רו”ח חן ברדיצ’ב בתפקידו כנאמן על הסדר הנושים של פויכטונגר תעשיות בע”מ נ’ עזריאל פויכטונגר.

המידע שלעיל הוא מידע כללי בלבד. הוא אינו חוות דעת משפטית או ייעוץ משפטי, ואין להסתמך עליו. כל הזכויות שמורות למשרד צמח שניידר ושות’, עורכי דין.